מפלגת אין זהות

אבי סגל סבור שמפלגת העבודה צריכה להסביר לנו מדוע חבריה הערבים הם, באופן מסורתי, אנטי ציונים ומזדהים עם האויב.

אבי סגל , ו' בניסן תשע"ו

געגועים לראלב מג'אדלה. זוהיר בהלול
געגועים לראלב מג'אדלה. זוהיר בהלול
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

זוכרים את ראלב מג'אדלה? בטח זוכרים. האיש שהפך לשר הערבי הראשון בממשלת ישראל, שהחרים ישיבת ממשלה עם פתיחת מבצע 'עופרת יצוקה', ושלא מכבר עמד בראש המאבק נגד שמה החדש של מפלגתו 'המחנה הציוני'.

הו, כמה מתגעגעים אליו היום חברי הכנסת היהודים של מפלגת העבודה. כמה מתון ורודף שלום הוא נשמע יחסית לבחור החדש בשכונה, זוהיר בהלול, הנציג הנוכחי של המגזר במפלגת האופוזיציה המרכזית.

בעיני החברים למפלגה, מג'אדלה הוא ערבי טוב. הוא מדבר על זכותנו כישראלים לחיות בשלום, בלי טילים ובלי פיגועים. הוא מדבר גם על זכותם של תושבי עזה לחיות בשלום, בלי צבא ישראלי שיפציץ אותם. האם אין זו שאיפתו של השמאל היהודי? שכולם יחיו בשלום, גם כאן וגם שם? לא למלחמה, כן לשלום. לא לאלימות, כן להידברות. מג'אדלה מעולם לא נתפס בהתבטאות שמצדיקה דקירה של חייל. הוא מעולם לא הרגיז את שותפיו למפלגה באמירות אנטי-ציוניות מובהקות. מקסימום דיבר נגד מילות ההמנון, אבל כך עשו גם חברי כנסת יהודים. האיש נתפס כנציג אותנטי של מפלגת העבודה, איש מחנה השלום האמיתי.

ישנם קווי דמיון מסוימים בינו ובין זוהיר בהלול, האיש שהביס אותו בבחירות המקדימות האחרונות. בדומה למג'אדלה, גם בהלול דובר עברית מופלאה. גם הוא גדל על ברכי הלוליינות המילולית, זאת שמאפשרת לערביי ישראל לחיות עם ולהרגיש בלי, לתמוך בשלום ולתמוך באויב, לגנות אלימות נגד חפים מפשע באופן כללי ולהתחמק מהאירועים הקונקרטיים. גם בהלול מתנגד לשם 'המחנה הציוני'. הציוֹן היחיד שהוא מוכן להזדהות איתו הוא הכדורגלן ציון צמח מהפועל עכו, הקבוצה האהודה על הח"כ. במפלגת העבודה חשבו בוודאי שיוכלו להכיל את נאמנותו הכפולה של בהלול כפי שעשו עם מג'אדלה. אבל בהלול, שלא גדל במוסדות המפלגה, בחר דווקא לפרוץ את גבולות עמדותיה. סירובו להגדיר דוקר חיילים כמחבל, כמו גם השוואתו ללוחמי המחתרות שלנו, היה צעד אחד רחוק מדי מבחינת חברי המפלגה הציונים ואוהדי צה"ל.

האם מג'אדלה מתייחס לפגיעה בחיילים באופן שונה מבחינה עקרונית? לא בטוח. נראה שההבדל האמיתי בין שני נציגי המגזר הוא שבהלול אומר את האמת. הוא מציף את הקונפליקט ולא מעמעם אותו. מבחינת חבריו היהודים למפלגה זוהי בעיה. הם צריכים כעת להסביר למה בדיוק הם מצפים מערבי המחמד שלהם. האם עליו להפסיק לחשוב ולהתבטא כנציג פלשתיני? האם הוא צריך לחשוב כיהודי? האם הוא צריך לשתוק או לעמעם את עמדותיו כדי להיות חבר במפלגה הציונית?

ובעצם, מפלגת העבודה צריכה להסביר לנו מדוע חבריה הערבים הם, באופן מסורתי, אנטי ציונים ומזדהים עם האויב. מה יש במפלגה הזאת, שמביאה את תומכי האויב למצוא בה את ביתם, ומדוע זה לא קורה עם בני המיעוטים בליכוד? האם הצורך למשוך קולות של מצביעים גובר על זהותה האידיאולוגית-ציונית של המפלגה? ואולי הזהות עצמה כבר לא שלטת בלעדית גם בקרב חבריה היהודים?

אמון שפיט

נאומה של השרה איילת שקד בכנס לשכת עורכי הדין באילת עורר עליה מתקפה משולבת משמאל. אחת מהתוקפים הייתה שלי יחימוביץ', שתבעה לפטר את שרת המשפטים בגלל הביקורת שלה על מערכת המשפט. "זוהי התנהלות אומללה של מי שאמורה לחזק את בית המשפט העליון בישראל, שהוא מהטובים בעולם", קבעה יחימוביץ', "למרבה השמחה, הציבור בישראל נותן אמון בבית המשפט העליון ומעניק לו, בכל פעם שהדבר נבדק, ציונים גבוהים מאוד, למרות ההשתלחויות נגדו".

ייתכן שיחימוביץ' מסתמכת על "מדד הדמוקרטיה הישראלית", סקר שנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה. הסקר האחרון, שיצא בנובמבר 2015, בדק בין היתר את מידת אמון הציבור בבית המשפט העליון. התוצאות מראות כי 62.4 אחוזים מהציבור הביעו בו מידה רבה של אמון, בעוד 32 אחוזים הצהירו על אמון מועט או בכלל לא, והשאר לא נקטו עמדה. באותם ימים, בעקבות הסקר, פרסם 'הארץ' באתרו את הכותרת המגוחכת הבאה: "אמון הציבור בבית המשפט העליון גבוה בהרבה מהאמון בממשלה". מדוע מגוחכת? כי אי אפשר להשוות את בית המשפט העליון, שאמור להיות מקובל על כולם כסמכות העליונה של האמת והצדק, לקואליציה שמצויה במחלוקת פוליטית בהגדרה.

האם אכן מדובר בציונים גבוהים, כפי שטוענת יחימוביץ'? גם אם נקבל את ההנחה המפוקפקת שהסקר מדויק ובלתי מוטה, התשובה רחוקה מלהיות חד משמעית. בשנים קודמות נראו תוצאות הסקר כמו חתיכת מטוטלת. היו שנים של אמון רב יותר (76.4 אחוזים ב‑2004) אך גם שנים לא מעטות של שפל (47.4 אחוזים בלבד ב‑2008). באופן כללי, תוצאות הסקר קרובות לתוצאות סקר דומה של גאלופ בארצות הברית. אפשר לראות בכך מחמאה, ואפשר גם לראות בכך תוצאה חסרת משמעות.

מה בעצם זה אומר, כשפחות משני שלישים מהציבור נותנים אמון בבית משפט שמתיימר להיות חצי אלוקים? ומדוע יחימוביץ' מתעלמת מהתוצאה הפחות נוחה בסקר האחרון, שלפיה פחות ממחצית הדתיים ורק כעשרה אחוזים מהחרדים הביעו אמון בעליון? המסקנה מכל התוצאות האלה היא טאוטולוגית: מסתבר שהרוב הפריבילגי בארץ הוא אכן רוב. תמיכת הרוב בבית המשפט מצביעה גם על העובדה ש"ההשתלחויות" נגד בית המשפט העליון הן כאין וכאפס לעומת הקדושה שמייחס לו הממסד הפוליטי בסיוע תקשורתי, ייחוס שמתבטא בהשתקת כל ביקורת נגד מערכת המשפט. אז באמת אין פלא שהאמון בפוליטיקאים הוא הרבה יותר נמוך.