אמור דביר ולא דבירה

חברי גרעינים של השומר הצעיר מבודפשט, מקובה ומאמל"ט נאחזו בקרקע הסרבנית וניצחו. שוב למדתי איך חיו כאן פעם.

יורם דורי , י"א בניסן תשע"ו

קיבוץ דביר
קיבוץ דביר
צילום: יורם דורי

היום ביקרתי בקיבוץ דביר. שוב למדתי איך חיו כאן פעם. כולם. הוותיקים כמו העולים. בכפר כמו בעיר. כן כך חיו פעם. לא לפני שנים רבות. מדובר בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20.

דלות, חוסר כל, מזון בצמצום, מגורים באוהלים, בגדים משותפים, מקלחת אחת לכל החברים גלויה לעין כל, שני שירותי שדה והמון התלהבות ואהבת המדינה.

גם תקיפות מסתננים מירדן לא חסרו באותה עת. החברות והחברים עבדו בחום הכבד כל היום, אכלו את המעט שהיה ושמרו בלילה. ותלונות - אין. לא שמעו טרוניות מהם אז ולא מצאצאיהם אחרי שנים רבות. חברי גרעינים של השומר הצעיר מבודפשט, מקובה ומאמל"ט נאחזו בקרקע הסרבנית וניצחו. הם במסירות אין קץ הפכו את הצהוב לירוק. את המדבר לגן פורח. את השממה לנווה.

כל זאת מתועד בצריף הירוק בקבוץ דביר שם ביקרתי במסגרת פעילותי במועצה לשימור אתרים. זהו צריף התינוקות הראשון בקבוץ ששוקם, שומר ושודרג על ידי המועצה, אגף מורשת במשרד רה"מ והקבוץ. הוויכוח הגדול היחיד שהיה לקיבוצניקים עם הרשויות לא היה על רגולציה, לא בגלל טענות על קיפוח, לא בדרישה להגברת הביטחון ואפילו לא על החום בקיץ. מחירי הקוטג' והמילקי לא הביאו אותם למחשבות על ירדה מהארץ לברלין.

העימות הגדול שלהם עם הרשויות נסב סביב שם הקבוץ. הם מרדו בכוונה לקרוא לקבוץ דבירה ורצו רק דביר. מדי לילה היו יוצאים לצומת ומוחקים את האות האחרונה מהשלטים. רצו רק דביר. רצו וגם בזה ניצחו.

הקיבוץ דביר שוכן סמוך ליער להב צפונית לבאר שבע.

כך לפני שנים
צילום: יורם דורי