"מצאתי", מכריז שמואל ונושא את הגדיה הרכה שאך זה יצאה לאוויר העולם.

בכך תם חיפוש בן חצי שעה של רועה הצאן אברהם הרצליך ובנו שמואל, שהוזעק לעזרה. "כנראה העז המליטה בשטח והמשיכה ללכת", יתאר אברהם בפיסת צל שנמצא בשטחי המרעה. הם עולים על המיולית (רכב שטח קטן) בדרך לדיר. הגדיה רק בת חצי שעה, וכבר עומדת על רגליה ופועה בקול כמעט אנושי. אברהם מעמיד אותה בשמש כדי שתתחמם עד שיאתר את האם. בינתיים שמואל מטפל באיל שהקרן שלו פוצעת את ראשו שוב ושוב.

אברהם הרצליך (75), תושב כפר תפוח, הוא אדם מרתק שלא פוגשים בכל יום. קשה להחמיץ את המבטא המיוחד שלו שמפגיש מזרח ומערב, מבטא אמריקאי מתגלגל, בלוע בחי"ת, עי"ן ורי"ש גרוניות. "בגיל 23 הגעתי מהחור השחור שנקרא ארצות הברית", הוא פותח את הסיפור, ומתאר איך משהו בפנים קרא לו להיפרד מהב.מ.וו והפרארי שלו לטובת ארץ האבות. בירושלים פגש באולפן את ההגייה התימנית, ועם ההצצה לבית הכנסת של יהודי תימן - נשבה הצעיר האמריקני בקסמם. דרכם התוודע לחוכמת הרמב"ם, ולאורח החיים שהביאו עמם. "הבנתי שאבותינו היו רועי צאן", הוא מספר, "ולכן החלטתי לשוב לזה. שאלתי רועה צאן ערבי שפגשתי - איפה יש יהודים שמגדלים צאן? והוא שלח אותי לכפר זיתים". הרצליך לא היסס, ופתח בצעידה רגלית יחפה של שישה ימים עד לכפר זיתים, בבקעת ארבל.

נהג של פרארי לשעבר הולך ברגל?

"לתקן את ההתלהבות שלי למהירות. הייתי נוסע מניו-יורק לפלורידה במכונית מירוץ. רציתי לכבד את האדמה הקדושה, להרגיש אותה ברגליים. אחרי שלושה ימים הרגליים כבר התרגלו".

ומאז הכול היסטוריה. עד לפני 15 שנה התגורר אברהם בכפר זיתים, שם גידל עם אשתו את 11 ילדיו והעדר. עם הירצחה של בתו, טליה כהנא הי"ד, עבר אברהם להשתקע בכפר תפוח, משאיר את המשק הצפוני בידי הבן שמתגורר במקום.

"הילדים טיפלו בעדר, זו מתנה לחיים"

לא מעט מילדיו לקחו איתם לדרך את מורשת אביהם. הם פרושים ברחבי הארץ, מדברים במבטא תימני מדויק וקשובים לטבע. אחד מהם מגדל חיטה ומייצר קמח, אחר מייצר גבינות עיזים ועוד. המשפחה כולה משתדלת לצרוך מזון טבעי ובריא ככל האפשר, תוך צריכה מהייצור המשפחתי המורחב. "פעם בשנה אנחנו מפיקים שמן זית, לכולנו לכל השנה", מספר שמואל.

שמואל (45) הוא הגדול מהבנים, וגר בסמיכות להוריו בכפר תפוח. אף הוא החל את דרכו כמגדל צאן, אך עד מהרה הבין שאם זה לא מסחרי, לא יהיה לו ממה לפרנס את בני ביתו. "אני מאמין שאדם צריך להתפרנס מייצור מזון לעצמו, ואת העודף למכור. אבל המציאות מחייבת להיות תעשייתי, אי אפשר לגדל בצורה מסורתית טבעית, חייבים להכניס מיכון, טיפולים הורמונליים. בעצם אתה מחזיק מפעל לייצור חלב או בשר, כשהמכונות הן העיזים והכבשים. כל הזמן אתה רק נלחם בטבע כדי שלא יפריע, אבל העיזים הן מכונות לא קלות, יש להן הרבה שיגעונות", הוא מחייך.

את הצאן המיר בעבודת בניין וקבלנות, ובשנים האחרונות הוא עוסק בהובלות. בין הבית והעבודה, הוא יד ימינו של אביו בדיר. "אני לא בן ממשיך במובן של המקצוע, כי אצל אבא זה לא מקצוע. אבל בהחלט ממשיך את ראיית חייו ותפיסתו של אבי". "אובי", כמו שהוא פונה אליו בהגייה תימנית.

"העדר זה לא המקצוע של אבא", מסביר שמואל, "זו צורת חייו. הבעיה היא שאבא חי בצורה מתוקנת בעולם לא מתוקן", הוא כואב את המלחמה הלא פוסקת.

אברהם, כאברהם העברי, לא נבהל להיות גם לוחם בודד. "אנחנו חייבים לחזור לטבע", הוא מטעים קצת ממשנתו, "איך אפשר לגדל ילד בקומה 20 בלי שהוא מרגיש אדמה?".

גם דור ההמשך שותף פעיל. בנו של שמואל מגיע כל ערב לדיר, ויום בשבוע הוא מוותר על ההגעה לבית הספר לטובת טיפול בדיר, מתפעל אותו לבד ומכיר כל עז.

"ככה גדלנו", משחזר שמואל, "זה היה מרכז העיסוק שלנו. בתור ילדים ידענו לטפל בעדר, גם אם לא אהבנו את זה, זה היה חשוב. כמו שילד לא אוהב לשטוף כלים, אבל זה מכין אותו לחיים". שמואל משוכנע שזה נכון, ולכן הוא שמח שגם ילדיו שותפים לזה, "גם אם זה לא כיף כמו לשחק במחשב". הוא בהחלט מאמין שבשבילם זו מתנה לחיים.

פניו של אברהם צרובות שמש, וידיו מספרות על עבודת כפיים של שנים. שיניו צחורות כשלג, וכולו מקרין בריאות וחוסן. "אני אוהב ללכת עם הצאן, זה מאפשר לי ללמוד את הרמב"ם, לשנן פרשות בעל פה, לחשוב בשקט".

הרצליך לא חי על פי תבניות, האמת היא המצפן היחיד שלו. זה מה שגרם לו לבחור בהיגוי תימני, זה מה שהשפיע עליו בבחירת בתי ספר לילדיו, בשונה מכולם, וזה מה שגורם לו לחיות כפי שהוא חי, גם אם זה לא במיינסטרים של רוב העולם. החתירה לאמת עברה לשמואל, "כל הסיפור זה איך לחבר את המציאות לאמת כמות שהיא". אף הוא, כאביו, מוכן ללכת עם האמת שלו גם אם היא לא נוחה, תובעת מחיר ולא פוליטיקלי קורקט.

"אנחנו מוצפים בפרסומות ומוצרים שגורמים לאנשים לצרוך דברים מיותרים", הקול של שמואל טעון כשהוא נותן דוגמה, "וגרוע מזה - מזיקים. אדם נכנס לסופר, ומכל המדפים זועקים אליו מוצרים שמזיקים לו".

הם יושבים זה ליד זה, פער השנים בעיניהם. אחד נוקש בכוס זכוכית גבוהה, השני מכבה את הנייד המצלצל. הם חולקים הסכמות משותפות בצד מחלוקות רעיוניות. המשותף רב על השונה. שניהם יוצאים בשמחה שלווה לעמל יומם, ימיהם תמהיל של עבודת כפיים, שניהם מבקשים את הטבע, את פשטות הבריאה. שניהם משננים הלוך ושוב את אמרתו הפותחת של הרמב"ם: "היאך היא הדרך ליראתו ואהבתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו", בניגון תימני כמובן.