בשבע מהדורה דיגיטלית

פרשת אחרי מות

הבעיה הגדולה ב'תיק גנדי' אינה העובדה שגנדי מת, אלא שהדברים מובאים כמעט בלי הקשר היסטורי-תרבותי.

אבי סגל , י"ב בניסן תשע"ו

לאן נעלם מהתחקיר ההקשר ההיסטורי-תרבותי? רחבעם זאבי הי"ד
לאן נעלם מהתחקיר ההקשר ההיסטורי-תרבותי? רחבעם זאבי הי"ד
צילום ארכיון: פלאש 90

ואפתח בווידוי משונה: אף שמעולם לא התחברתי במיוחד לאישיותו של רחבעם זאבי, וגם לא התלהבתי מהתנהלותו כפוליטיקאי או מרעיון הטרנספר שלו, מצאתי את עצמי מצביע מולדת בחמש מערכות בחירות רצופות.

בארבע מהן זאת הייתה הצבעה טבעית: מולדת הייתה חלק מהאיחוד הלאומי, מפלגה שלאורך השנים כללה את רסיסי הימין מהמפלגות השונות, וההצבעה לא הייתה לאישיות כזאת או אחרת אלא למפלגת הימין היחידה בספקטרום הפוליטי. הליכוד היה אז אופציה גרועה אפילו יותר מהיום.

אבל לפני כן הייתה עוד פעם אחת, בבחירות 1996, שבה הצבעתי למולדת של גנדי כשרצה באופן עצמאי. גם כאן נבעה ההצבעה ממחסור באלטרנטיבות ראויות. אפשר היה להצביע "מחל ונתניהו, נתניהו ומחל" כפי שביקש בני בגין בתשדירי הבחירות של אותם ימים, או להצביע למפד"ל בראשות זבולון המר המנוח, שעשתה אז קולות של התמרכזות ונסוגה מסיסמת "המפד"ל לימינך" הוותיקה. אבל לא יכולתי לסבול את המחשבה שזה יהיה הקצה הימני של הספקטרום הפוליטי. נתניהו והמר לא היו קונטרה ראויה למרצ והערבים. נוכחותה של מולדת, על כל חסרונותיה, הייתה חשובה. וגם העובדה שקרובת משפחה שלי שובצה במפלגה במקום שנחשב ריאלי – בוודאי לא הזיקה.

מולדת נכשלה בבחירות הללו, נציגת משפחת סגל נשארה בחוץ, אבל מעולם לא הצטערתי על ההצבעה הזאת או על ההצבעות לאיחוד הלאומי שבאו אחריה. פתקי ההצבעה שלי לכנסת לא מנעו את הסכם חברון, את האינתיפאדה השנייה או את הגירוש, אך הם גם לא גרמו לכל אלה כפי שעשו הפתקים לליכוד. ההצבעות שלי סימנו את קו הגבול, את המקום שבו אמור לעמוד הימין האידיאולוגי. המציאות המדממת בהמשך כבר עשתה את היתר.

הוצא מהקשרו

כל ההקדמה הנוסטלגית הזאת לא באה אלא להראות את המקום הנוח שבו אני נמצא מול התחקיר המדובר של התוכנית 'עובדה'. באופן כללי, מורשתו והנצחתו של גנדי לא מעוררות בי עניין רב, וגם רמת המוסריות של דמותו לא מטרידה אותי באופן מיוחד. עוד לפני התחקיר של עמרי אסנהיים הצטייר גנדי בעיניי כדמות חצובה בקרח, קשה ומורכבת. מה שכן, אני מניח שהיו באישיותו גם צדדים אנושיים ויפים, שלא באו לביטוי אצל אסנהיים. הסרט זכה לכותרת "תיק גנדי", והוא אכן כתב אישום ארוך שאין בו שום מאמץ או רצון לפרוט את צדדיו החיוביים של האיש או את תרומתו לצבא ולחברה. רבים מצופי ערוץ 2 צפו השבוע בשבירת המיתוס מבלי לדעת דבר על המיתוס עצמו.

גם אני צפיתי, כי יש טור לכתוב וזה. ועוד לפני שאנסה לפענח את האמת ההיסטורית, יש בסרט הזה – בעיקר במחציתו הראשונה – משהו שמעצבן את העין הביקורתית. המניפולציות צצות בזו אחר זו באופן שקוף מדי: המוזיקה המפחידה, המעבר מהאישום הקל אל הכבד, הפרשנות הסובייקטיבית שבחלק מהמקרים מאפילה על העובדות היבשות. כאילו אין די בסיפורים על תקיפה מינית ועל יחסים עם עבריינים, ויש להוסיף עליהם קישוטים שיהפכו אותם ליצירה דוקומנטרית ראויה לשידור. חלק ניכר מהעדויות כשלעצמן, וסליחה על ערלות הלב, לא הפילו אותי מהכיסא ובוודאי לא הצדיקו תחקיר כזה באיחור של עשרות שנים. סיפורים מסוימים, כמו שחיטת העז או תליית המחבל ההרוג על כבל המסוק, היו נתפסים בהקשרים אחרים כבניית המיתוס ולא כחלק משבירתו.

גנדי מצטייר בסרט הן כאיש ילדותי, ראוותני ונהנתן, והן כטיפוס קר, אלים, שוביניסט, נקמני וחסר גבולות. שילוב של דון קורליאונה ודודו טופז. האם זה הוגן לבסס כתב אישום טלוויזיוני על עדויות שונות נגד איש מת שאינו מסוגל להתגונן מפניהן? התשובה היא כן, אבל בשני תנאים: שהתחקיר יבוא ממקום טהור והוגן ולא כחלק מחיסול חשבונות פוליטי, ושהוא יהיה מדויק לא רק מצד העובדות אלא גם מצד ההקשר.

ואכן, הבעיה הגדולה ב'תיק גנדי' אינה העובדה שגנדי מת, אלא שהדברים מובאים כמעט בלי הקשר היסטורי-תרבותי. מצד אחד, הצופה אמור להזדהות עם שתיקתן הממושכת של הנשים שהותקפו מינית, בטענה שבימים ההם לא היה למי להתלונן, ומצד שני הוא נדרש לשפוט את המתקיף בכלים המוסריים של 2016. אסנהיים לא שואל כיצד עמיתיו הלוחמים של גנדי, שחלקם הפכו לפוליטיקאים נערצים בצמרת ההנהגה של השמאל, נותרו חבריו של אותו אנס אלים וחצי מטורף לכאורה. הוא אמנם מנסה לבדוק לעתים עד כמה חרג גנדי מהנורמות המקובלות בזמנו, אבל לתשובה מוחלטת ומבוססת לא זכינו.

מה שכן קיבלנו בכתבה זה רמזים, ואותם אפשר לקלוט בעיקר דרך חיישנים של מבקרי טלוויזיה. למשל, כשנחום ברנע מדבר על אלופי צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים ש"היו אלים ובני אלים ויכלו לעשות מה שהם רוצים". או כשיעל דיין משווה את זאבי לאביה המנוח וטוענת במתינות ש"לגנדי היו פחות קווים אדומים". וכפי שמסכם זאת יפה איתן הבר, אחרי שהוא מסרב בחיוך לענות לשאלת האלימות המינית של גנדי: "זו הייתה תקופה אחרת לגמרי. נקודה, סוף".

משמעות הדברים – בניתוח קר ונטול חשבונות פוליטיים – היא שהאלוף זאבי אכן ניצל את מעמדו על האולימפוס הצבאי, וכנראה הרשה לעצמו יותר מאלופים אחרים, אבל לא במידה כזאת שאפשר להפריד את האיש מחבריו, למחוק את זכרו ולהמשיך להעריץ את עמיתיו. ייתכן שגנדי לא היה דמות מופת, אדם שיש לחנך את ילדינו לאור אישיותו. אבל מנקודת המבט של ימינו, נראה שהגון יותר לשפוט את רוח התקופה ואת הנורמות בצמרת צה"ל לפני שמשחירים את פני האדם שכנראה הקצין אותן. או נאמר זאת כך: כשהבת של משה דיין מתחלחלת מהאפשרות שנכדיה יגדלו על מורשתו של איש כמו גנדי, האירוניה מתאבדת ונותרת תלויה במשך ימים על כבל של מסוק צבאי.