ביום שלישי בערב השתתפתי בעצרת בכיכר רבין בתל אביב.

הייתי במאות רבות של עצרות והפגנות, וזו הייתה אחת החשובות שבהן. לעצרת הגיעו כחמשת אלפים איש שהתנהגו למופת, עודדו את משפחת החייל והתרגשו עד דמעות כאשר אמו דיברה. וגם היו עשרות אוהדים של 'לה פמיליה', שאיחלו מוות לכל מיני אנשים כל פעם שהמצלמות נדלקו לכיוונם.

קיום העצרת הזאת הפריע כנראה להרבה גורמים. עיתונאים שאמורים להגן על חופש הדיבור שאלו את ראש עיריית תל אביב מדוע הוא נותן את הכיכר למארגני העצרת. שדרנים שאמורים להגן על הזכות להפגין, הסבירו בכל מקום שהעצרת הזאת היא נגד צה"ל, למרות שנשמעו בה רק מילים של אהבה והערכה לצבא. גם המכון הישראלי לדמוקרטיה נחשף בכיעורו כאשר סבר שלא ראוי לקיים את העצרת. כלומר, לפי המכון, דמוקרטיה היא זכות המוקנית רק למי שחושב כמוהם.

אבל מדוע בעצם העצרת כל כך הפריעה לברנז'ה ולאליטה התקשורתית? היו שניסו להסביר שמפריעה להם הביקורת על צה"ל. זה כמובן לא טיעון רציני, כי הם בדרך כלל מי שמבקרים את צה"ל. היו שניסו לומר שמדובר במוסר. תתפלאו, גם אני נגד ירי באדם מנוטרל, וכך לדעתי רוב התומכים בחייל. רק חשבנו שמגיע לו, כלוחם צה"ל, את זכות הבדיקה והבירור לפני שפוסקים שהוא אשם.

לדעתי, הסיפור האמיתי שמתחבא מאחורי הוויכוח על החייל הוא אחר. ארגוני שמאל קיצוני, כמו 'שוברים שתיקה' ו'בצלם', אורבים לטעויות של חיילי צה"ל לא כדי לתקן את דרכם ולעשות אותם טובים יותר, אלא כדי להוכיח לכל העולם שצה"ל הוא צבא מרושע, רע ומתעלל. הם לוקחים מקרה בודד ועושים דרכו שיימינג לצבא שלנו ולכל ישראל. ובדיוק בשביל זה הם מקבלים כסף מאירופה. בשביל חלקים מהתקשורת שלנו, כמו אלו שסוברים שאין הבדל בשכול בין אמא של מחבל לאמא של חייל, ה"עדויות" של 'בצלם' הן חגיגה. הן מראות שאכן אנחנו לא בסדר. וראשי מערכת הביטחון, במקום להמתין עד שיתבררו תוצאות הבדיקות והמשפט, שיתפו פעולה עם הקו הזה.

אבל למזלנו, חיים כאן הרבה אנשים בריאים בנפשם שלא מוכנים יותר לקבל את מה שהתקשורת מספרת עליהם: שהם רעים, כובשים ורוצחים, ושהפלשתינים מסכנים וצודקים. ולכן אותם גיבורי חיל קמו ובאו לכיכר ואמרו די, מספיק עם זה.

במהלך העצרת ניגשה אליי אישה מבוגרת ושאלה אם זה נכון שהחייל היה בחברון כחלק משמירה על מתנחלים. עניתי לה שכן. אז היא שאלה אותי, מדוע הם לא באו לעצרת כדי להראות שהם גם שומרים עליו? שתקתי. והאמת שזה הדבר שהכי אכזב אותי. לראות איך מתנחלים רבים וחלקים בימין קונים את הספין של התקשורת ולא מבינים שהחייל הוא בסך הכול משל למאבק הזהות והתדמית העצמית שאנחנו מנהלים פה.

כשהיינו בכפר מימון, שאלנו את עצמנו איפה כל עם ישראל. בכפר מימון הבא, חלילה, לפחות אל תשאלו את זה. כי "הם" ראו היטב שלא באתם. ושמעו מצוין את השתיקה שלכם.