אילוסטרציה
אילוסטרציהצילום: ISTOCK

לפני כמה שנים עשיתי את ליל הסדר בתל-אביב. כשלוש שעות בטרם כניסת החג, כשאני אחוז במצות מצווה, פגשתי בחוצות העיר הגדולה מכר חילוני מפורסם.

החלפנו איחולי חג שמח. כשר לא היה שם. הוא הביט במצות הטריות וסיפר כי הוא נוהג בהן מנהג חנוכה: אלא לראותן בלבד. קשה לו עם המצות. קשה לו בלעדי החמץ.

"אני לא דואג, אפשר לקנות חמץ בכל פינה בעיר", אמר ורטן קלות: "אבל הכל נגמר בשעות הבוקר. לא מבין מדוע אני צריך לקום מוקדם בשביל לחמניה אחת".

חלפו כמה שנים והתל-אביבי כבר לא רוטן. הוא יכול לרכוש לחמניית חמץ מתחת לבית בעשר בבוקר, בחמש אחר הצהריים ובעשר בלילה. החמץ נמכר מסביב לשעון, בכל פינה, באין מפריע. וכן, יש פוצה פה, אבל לא כדי לצפצף נגד עברייני המקום אלא כדי לבלוס לחמניות חמץ טריות.

כי זו פרצופה של תל-אביב. כשנח להם הם אבירי הדמוקרטיה ושומרי הסף של ספר החוקים במדינת ישראל, כשנח להם הם מגנים על בית המשפט המבקש להחמיר עם החוק ולייעל את הדמוקרטיה בעוד שבועיים ניתקל במקהלת העיתונאים הזועקת על שני חרדים שעשו מנגל ביום הזיכרון. אז נזכיר להם את אבן גבירול, את דיזנגוף, את שאר המוקדים בתל-אביב שמכרו חמץ
הליברלית, אך כשלא מתאים להם הם דורסים את החוק בריש גלי, זורקים את כל הקדוש והיקר להם, ערכי הדמוקרטיה עליהם חונכו וגדלו, תוך רמיסת הסמכות הבסיסית המאפיינת מדינות חוק.

איך יכול להיות שבספר החוקים של מדינת ישראל קיים חוק חמץ האוסר על הצגת חמץ בפרהסיה ובכל פינה בעיר הגדולה ניתן לרכוש חמץ. אפשר לזעום, לכעוס על הממסד המשמר חוקי דת ומדינה,  אבל כל עוד החוק הזה קיים, המפר אותו – הינו עבריין לכל דבר.

שלא לדבר על הכשלת ציבור מסורתי גדול המתגורר במרכז או מגיע לבקר בתל-אביב ונכשל באיסורי חמץ ללא ידיעתו. אם ישנה כפיה חילונית – הרי שזו הדוגמה הקלאסית.

תמיד שואלים מדוע לחרדים אכפת מיהדותה של המדינה. מדוע הם נלחמים על מוסד הרבנות כשהם בלאו הכי לא עושים שימוש בה. זו אחת התשובות.

בעוד שבועיים ניתקל במקהלת העיתונאים הזועקת חמס על שני חרדים שיעשו מנגל בגן סאקר ביום הזיכרון עם בני משפחותיהם. אוי האטימות החרדית, אוי הזלזול בהורים השכולים, הם יצווחו ככרוכיה.

אנחנו אז נזכיר להם את אבן גבירול, את דיזנגוף, את שאר המוקדים בתל-אביב שהמו חמץ בחג הפסח תוך זלזול מופגן לא רק ברגשות הציבור המסורתי אלא גם בספר החוקים של מדינת ישראל.