איך חזרתי בתשובה לארץ ישראל

"עברתי את מחסום חיזמֶה והרגשתי איך הלחץ עולה לי לחזה. לחצתי על הגז ונהניתי מהנוף" מה קרה כשנועה ירון נסעה בפעם הראשונה לבית אל

נועה ירון דיין , כ"ג בניסן תשע"ו

בוקר בארץ ישראל
בוקר בארץ ישראל
צילום: שאטרסטוק

אחרי שיצא לאור הספר 'מקימי', התחילו להזמין אותי לדבר בפני הציבור הדתי-לאומי. אולפנות, ערבי נשים ביישובים שעד אז לא דרכה בהם כף רגלי, ועוד כהנה וכהנה.

זה היה מפגש עוצמתי ומדהים בשבילי. אני זוכרת את עצמי פוגשת את נשות מגורשי גוש קטיף ועושה תשובה על המגזריות החרדית שלי שמנעה ממני מלהרגיש את כאב הגירוש בזמן אמת. זה מין חיבור שעד לפני כמה שנים היה נראה הזוי, אבל היום הוא כבר טבעי. ברסלב והציונות הדתית זה סיפור אהבה. זה זיווג משמים. זה עובד טוב לשני הצדדים. זה מוליד אמונה בעולם.

ואז התחילו להגיע הזמנות ממקומות כמו עלי, עפרה, אלון מורה, בית חגי, קריית ארבע. ואני, שחרשתי את כל הארץ, נאלצתי לנסוע בפעם הראשונה בחיי בכבישים העוינים האלה. זה ניסיון לא פשוט באמונה למי שלא מורגל בזה. ההערכה שלי רק גברה וגם הלחץ. התחמקתי ככל יכולתי עד שנשברתי.

לא העזתי לנסוע באוטו שלי, הגעתי עד המחסום וביקשתי שיבואו לקחת אותי. הרכזת אמרה שאם אני רוצה היא תשלח רכב ממוגן ירי. היא ניסתה להרגיע אותי, והלחיצה אותי פי עשר. למה ממוגן ירי? שאלתי. יורים אצלכם? מה פתאום, היא אמרה, אבל רק בשביל שתהיי רגועה. נלחצתי עוד יותר.

אם אפשר לתת לכן טיפ, רכזות יקרות, אל תציעו לאורחים מבחוץ להגיע ברכב ממוגן ירי. זה הופך את כל העסק לעוד יותר מלחיץ בשביל עכברים עירוניים מהשפלה.

אז בהתחלה היו מגיעים לקחת אותי במכוניות כבדות וממוגנות. בדרך כלל מאחורי ההגה ישב איזה רבש"צ ולידו אשתו, מחייכת. אני יושבת בין מכשיר קשר לתת מקלע. האנטנה נכנסת לי לעין בסיבובים. מאוד מרגיע.

אחר כך ירדתי מהממוגן, זה חתיכת טירחא דציבורא להפעיל כזה טנק בשבילי. וגם כמה רעש, וקפיצות, ושמן של נשק, והאנטנה המעצבנת הזאת בעין. נשברתי. אמרתי: בואו לקחת אותי מהמחסום איך שתרצו. בהתחלה שלחו לי בעלים, אחר כך נשים, אחר כך נשים הרות עם עוד תינוק באוטו, והשיא היה לפני חודשיים, בדרך לאלון מורה.

ביקשתי כרגיל שיבואו לקחת אותי מאריאל, והגיעו שתי נערות בנות שבע עשרה וחצי עם שלט נהג חדש על השמשה האחורית. הבנתי שהשם יתברך צוחק עליי. זה מה ששלחו לי כדי שאני לא אשקשק בדרך, שתי ילדות? ואיזה רגועות. רק אני רועדת. הרמתי עיניים לשמים ואמרתי או‑קיי, הבנתי. אף אחד לא שומר עליי יותר טוב ממך.

ואז נסעתי לבית‑אל. לאולפנה. הרכזת התקשרה לסכם את הפגישה במחסום, ואני נשמתי עמוק ומצאתי את עצמי אומרת: "עזבי, אני אגיע לבית‑אל לבד, באוטו שלי".

עברתי את מחסום חיזמֶה והרגשתי איך הלחץ עולה לי לחזה. יראות נפולות. זה ארץ ישראל פה. לחצתי על הגז ונהניתי מהנוף. איזו ארץ יפה וירוקה ביום גשום שלא היו רבים כמוהו בחורף הזה. ערפל סמיך.

החניתי את האוטו בחניה של האולפנה והרגשתי מנצחת. כל השרירים נתפסו לי, ועד עכשיו הם קצת תפוסים למען האמת. בדרך חזרה אפילו עצרתי ועשיתי קניות בשער בנימין, להתריס מול הפחד, והגעתי הביתה שמחה. הרגשתי שכבשתי משהו, שניצחתי.

למחרת בבוקר שמעתי במהדורת החדשות שהיו בבית‑אל יריות לתוך בית. הצטמררתי. חזר לי כל הפחד. הרגשתי קצת חסרת אחריות. כנראה שלא כובשים את זה כל כך מהר. זה כל פעם לשבור בתוכנו עוד איזו חתיכה של טמטום לב ואז עוד חתיכה ועוד חתיכה.

אבל זה היה רגע יפה. ארץ ירוקה וגשומה. ערפל כבד. וזו הייתי אני, נוסעת לי בכביש שעולה לבית‑אל, בבוקר חורפי בארץ ישראל.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי