"לצאת לרחובות ולקבל אנרגיה"

מותר להמר שהאישה הזאת היא כנראה לא כוס הקפה שלכם, אבל שפי פז נלחמת את מלחמת המדינה היהודית במערכת שטח עם כללי הרחוב הכי נוקשים.

נדב גדליה 'עולם קטן' , כ"ד בניסן תשע"ו

שפי פז
שפי פז
צילום: עולם קטן
כשעגיל מתריס אחד לאוזנה, סיגריית פאל-מאל ארוך בידה, יושבת שפי פז בביתה שבשכונת שפירא בדרום תל אביב, וצוחקת.

עוד רגע היא תלך להעיר את בנה יחידה, יותם בן ה-17, שצריך לקום לעמל יומו, אבל בינתיים, היא צוחקת. כשפז לא צוחקת, היא מחייכת, וכשנפסקים החיוכים לרגע קל, מתמלא הבית באבק מאבקיה הטעון.
"פעם אחת סודנית שלפה מוט והתחילה לרדוף אחרי קבוצת המאבק שלי והצליחה להכניס לי אשכרה כמה מכות במוט. פעם חטפתי בקבוק בראש מסודני שיכור שעצבנתי אותו, אמרנו לו משהו, הוא התחיל לקלל ותיעדתי במצלמה. לצלם זה הכי מעצבן, לא רק סודנים"

שפי פז היא המלכה הלא רשמית אך בהחלט בלתי מעורערת של המאבק במסתננים האפריקאים שמציפים מזה כעשור את שכונות דרום תל אביב בכלל ואת מתחם התחנה המרכזית בפרט. למרות ששת העשורים שהיא מחזיקה באמתחתה ("אישה בת שישים פלוס", היא חוזרת ומשננת באוזנינו), נראה כי מרץ הנעורים שלה רק הולך וגובר. "אני לא יכולה למות עכשיו, יש לי עוד מה להספיק", היא מסבירה את ההיגיון הצרוף הקשור לסירובה התקיף אפילו למנוחת צהריים קצרה.

"התקשורת אוהבת אותי כי אני אשכנזייה בשכונה המאופיינת כמזרחית, ליברלית במעוז שמרני, נלחמת כמו אחרון הימנים למרות שהייתי עשרות שנים שמאלנית", היא מסבירה מה מעמיד אותה באור הזרקורים כל אימת שמתרחשת הפגנה באזור הדרומי של העיר.

"כשהתחלתי לפעול בעניין הסודנים בדרום העיר ניסיתי לפעול בהתחלה בדרכים דיפלומטיות, כמו הפגנות יבשות וכל המקובל", היא מספרת. "ואז גיליתי שהתקשורת לא מתייחסת למשהו שהוא לא 'אייטם' צהוב בשבילה. כתבתי על נושא הסודנים מאמר דעה ב-ynet, ומשום מה היה חשוב לעורכי האתר לכתוב שאני במקור במרצ, אשכנזייה וכל זה. גיליתי את הטקטיקה, איך למנף את המאבק שלי בצורה כזו שתועיל באמת. אני משחקת על הגימיק שהדביקו לי".

ואיך ההרגשה להיות גימיק?

"לא מעניין אף אחד מה הולך פה לצערי, והדרך היחידה היום להגיע להכרה במאבק שלך היא גימיקים ופרובוקציות. נו, אז אני שמאלנית לשעבר, זה יחסית גימיק לא נורא; אם הייתי צריכה לעשות פרובוקציה בשביל המאבק - זה היה מסוכן יותר.

"אני אתן לך דוגמה", מתרווחת פז על כיסאה. "לפני שנה היו שתי הפגנות. האחת הייתה של הקבוצה שלי. עשינו אותה בלי אלימות ובלי התלהמות והגיעו כ-300 איש לשכונת התקווה כדי להגיד 'די למסתננים', אך לא היה שום סיקור. יום אחרי כן הייתה הפגנה של מרזל ובן ארי עם 50 איש בסך הכול, והיה להם סיקור יפה מאוד. למה? כי ההפגנה שלהם יותר מעניינת ופרובוקטיבית. עד כדי כך שהיום, במעמדם, הם לא צריכים לעשות כלום. מספיק שתגיד בן ארי ומרזל, גם אם אין אקשן – התקשורת שם, מחכה, כי היא יודעת שיש לזה פוטנציאל".

ושינויים בשטח, רואים בזכות כתבה בתקשורת?
"הבן שלי אומר לי שיום אחד כולם יאהבו אותי, גם הסודנים. משפטים של נער בן 17 שמקווה שיהיה טוב. יותם מתכנן להיות חובל בצבא ובינתיים הוא ב'צופי ים'. מעניין אותו רוח ומזג אוויר, רק לא מאבקים"

"לצערי הרב, כן", אומרת פז ולפתע דוק עמום נתחב בקולה החייכני. "אתה לא קיים בלי התקשורת, כי השרים והח"כים וראש העיר שלנו, כולם מתייחסים לתקשורת. זה מעגל מטורף ומגוחך לגמרי. הייתי מעדיפה לא להזדקק את כל זה. אבל קובעי המדיניות עושים סיורי שטח? כמעט ולא. אז איך הם ידעו? מערוץ 2 ומהעיתונים. לכן כל דבר אני מצלמת ומפרסמת, גם אם כלולים בזה סיכונים לפעמים".

מחאת האתיופים דווקא קיבלה סיקור נרחב מאוד ונדמה שלא קרה כלום.

"כי הם עברו את הגבול. מה שהיה שם זה שהעניין הפך להיות אלים. לדעתי, אם זה לא היה אלים - הם היו משיגים שינוי. השתלטו על ההפגנה שלהם גורמים קיצוניים כמו אנרכיסטים שהרסו להם את המאבק בגלל הפרובוקציה. ותדע לך שהמשטרה התנהגה בכפפות של משי, נתנו להם לעשות הכול. אני אישית הותקפתי לא פעם ולא פעמיים ע"י שוטרים, אבל לא רק. פעם אחת סודנית שלפה מוט והתחילה לרדוף אחרי קבוצת המאבק שלי והצליחה להכניס לי אשכרה כמה מכות במוט. פעם חטפתי בקבוק בראש מסודני שיכור שעצבנתי אותו, אמרנו לו משהו, הוא התחיל לקלל ותיעדתי במצלמה. לצלם זה הכי מעצבן, לא רק סודנים. בסוף לא הצלחנו לתפוס אותו, לך תחפש אפריקאי בחושך", היא צוחקת, לא חוששת להישמע גזענית והפוליטיקלי קורקט ממנה והלאה.

"כתבו עליי ב'הארץ' בכותרת ראשית שאני גזענית, אבל זה 'הארץ', סתם עיתון אנטישמי", היא אומרת בחצי חיוך, רק חצי. "זה מעייף ומייאש להילחם נגד החלטות ממשלה. יש ימים שאני נשברת ואומרת שהכול אבוד", מספרת פז בגילוי לב נטול מסכות חוסן המאפיינות אשה חזקה שכמוה. ". בימים שבהם פקידת הבנק מתקשרת לצעוק עליי כי המאבק פוגע בפרנסה שלי - זה מבאס. אין לנו מימון, קרנות ומענקים, הכול נעשה על כמה אלפי שקלים שאנחנו מקוששים מהציבור וזה מכסה את האוטובוס להפגנה, חולצות, דגלים, וזהו.

"קשה מאוד לעורר את התושבים, הם בסיפור כעשר שנים וטוענים שאני לא מייצגת אף אחד, אבל ברור שזו שטות, אני יודעת שהם צריכים אותי. הבן שלי אומר לי שיום אחד כולם יאהבו אותי, גם הסודנים. משפטים של נער בן 17 שמקווה שיהיה טוב. יותם מתכנן להיות חובל בצבא ובינתיים הוא ב'צופי ים'. מעניין אותו רוח ומזג אוויר, רק לא מאבקים".

איך הוא מרגיש לדעתך?

"איך מרגיש ילד שקוראים לאמא שלו נאצית ועוצרים אותה מדי פעם?" שואלת רטורית פז ועיניה רוגשות. החיוך נשכח כאילו לא היה יכול להיווצר בפניה מעולם. "אבל הילד רואה מצד שני שמכבדים אותי והולכים אחריי. אני חושבת שזה ערבוב של טוב ורע, יש ליותם חרדה ולחץ ומדי פעם זה יוצא גם עליי. אולי אני צריכה לתת לו יותר. ולמרות הכול, כשבא לי לעזוב הכול, כל מה שאני צריכה זה לצאת לרחובות ולקבל אנרגיה. חיבוק מאיזו זקנה של נווה שאנן, אחת כזו שהמדינה נטשה אותה והנכדים שלה מפחדים להגיע לבקר - שתגיד שאני התקווה שלה לביטחון בשכונה - וזהו, אני ממשיכה במאבק ואפילו תומכת בגרפיטי", היא מחייכת.

אין חשש מהמשטרה?
"הדברים השתנו. הצלחנו להפוך תחנת משטרה של עשרה שוטרים ל-300 שוטרים. הצלחנו לסגור כ-200 'חמארות', מסבאות של אפריקאים. סגרנו עסקים לא חוקיים של סודנים. לא אכפת לי מה ישראלים 'יפים' חושבים עליי"

"זו קבוצת אלמונים שממרססת גרפיטי", היא מצהירה. "הכתובות קוראות 'אל ייאוש, בקרוב הגירוש', 'ביבי מלך המסתננים' או 'פה לא יקום בית ספר לילדי מסתננים'. וגם אם עוצרים אותי על זה - ועצרו - מה יש לי לפחד? אין לי קריירה, אין לי תפקיד. מה יעשו לי? כל המעצרים האלה הם בדיחה. מכינים לנו קפה, עושים דאווין, פותחים תיק, חוקרים חקירה דבילית וזהו, נגמר".

עם כל הכבוד למאבק הקשה כל כך, המצב נשאר די דומה.

"הדברים השתנו, יש לעניינים אופי אחר עכשיו. אף אחד לא ידע לעולם מה היה אילולי היינו עושים את הרעש שאנו עושים. גם הביטחון חזר אלינו במידה מסוימת. ואני אפרט לך: הצלחנו להפוך תחנת משטרה של עשרה שוטרים ל-300 שוטרים. הצלחנו לסגור כ-200 'חמארות' (כוכים לשתיית אלכוהול המוחזקים ע"י אפריקאים). וגם את אלו שנותרו תחמנו למקום מאוד מסוים כדי שלא ישתו ברחוב. סגרנו עסקים לא חוקיים של סודנים, עסקי אוכל, טלפונים, אלכוהול, בגדים. ואנחנו ממשיכים להילחם. כל מסתנן שעובר מדרום ת"א למקום אחר - זה בזכות הלחץ שאנחנו מפעילים ולא אכפת לי מה ישראלים 'יפים' חושבים עליי. שישראלי צועק לי בשכונה 'גזענית' ומפגין כלפיי שנאה זה רק מחזק לי את הרוח".

מה בכלל עושים 'יפים' אלו כהגדרתך, בשכונה כמו שלך?

"באו לפה שמאלנים, פעילי פליטים שבאו לגור פה בכוונה כדי לחזק את העם הסודני. הם לא מחוברים בכלל לתושבים, גרים בבניין עם החבר'ה שלהם, בלי ילדים ולעולם לא יבינו את התחושות האמתיות של תושבי השכונה הוותיקים. התושבים פה עברו דיכוי של עשרות שנים קודם לכן. שנים של קיפוח מזרחי, אפליה והיסטוריה שלמה, ועכשיו האפריקאים האלה הולבשו עליהם. אנשים לא יודעים לבטא את התחושה הזו של הכעס מול הממסד. לדעתי, הזלזול של הממשלה מראה מה הממסד חושב על האנשים האלה שבנו את הארץ, קיבלו קיפוח ועכשיו ממשיכים לקבל התעלמות מהבעיה שלהם".

במה בכל זאת הם נאחזים חוץ ממך?

"יש המון נוסטלגיה וערגה לפעם. אמנם פעם היה קשה, אבל היה הרבה יותר טוב. עכשיו זה ממש 'רע לתפארת'. בזמנו זה אמנם היה 'דרום תל אביב' אבל הייתה קהילה מאוד חזקה ותומכת. היה עוני אבל בנו פה חברה מוצלחת בנתונים שהיו. מה הם יודעים הצעירים האלה שבאים לתמוך בסודנים וצועקים גזענות-גזענות?! הם באים לעשות סיבוב, להרגיש קצת מצילי עולם ולזוז הלאה. לי לקח עשר שנים עד שהבנתי מה זה להיות תושבת השכונה. אלה לא דברים שרואים אותם. צריך להרגיש את זה, לשמוע סיפורים, להיכנס ללב של המשפחות שגרות פה".

המהפך
"לא, אני לא מאמינה בהשגחה פרטית ובאלוקות, אבל בתחושה מאוד ברור לי למה אני רוצה את הארץ הזאת כארץ של העם היהודי, גם אם אני לא מצליחה להסביר את זה. שותפות גורל, בוא נישאר בזה"

פז נולדה בלודז'. את ילדותה העבירה בעיר חולון, בת יחידה להורים ניצולי שואה, והיא מגדלת כאמור את יותם בנה היחיד. במקצועה היא מעמדת ספרים עבור הוצאות ספרים גדולות כמו 'ידיעות', 'כתר' ו'מטר', כך שאת שם החברה שלה 'אגדתה' אפשר למצוא על גבי הרבה מהספרות הפופולרית היום. פז התגוררה שנים רבות במרכז תל אביב ותחזקה חיים בורגנים למדי.

בגיל 38 חלתה בסרטן וחוותה נטישה המונית של חברים ובני משפחה. "אנשים לא יודעים להתמודד עם מחלות קשות", היא אומרת מהורהרת, ואחרי רגע מוסיפה: "אולי אני אשמה, אנשים מצפים מאדם חולה שיתייחס אליהם, אבל הם לא יודעים שהם גוזלים אנרגיות, הם צריכים חיזוקים מהחולה שיגיד להם ש'יהיה בסדר' בזמן שזה בדיוק הפוך. קשה לקרובים עם המצב. והחולים, מה הם רוצים? אוכל, חיבוק ושילכו מהם. לא היה לי כוח להתמודד עם הביקורים, הם הכבידו עליי מאוד, ובשלב מסוים הרחקתי אותם. אמרתי להם לא לבוא, פשוט ככה, ואז נוצר סוג של נתק".

כעבור שנה ניצחה את המחלה. "אני לא אוהבת את ההגדרה של 'נלחמה במחלה', לדעתי זה עניין של מזל ובאיזה סדר גודל המחלה, לי היה ברור שאני אצא מזה ויצאתי".

אחרי שנרפאה, חשה פז תשוקה לשינוי בחיים. "בער לי לשנות את החיים המרכז תל-אביביים שלי לגמרי, רציתי מרחבים, מקום אחר לגור בו, אז עברתי לדרום ת"א".

בהתחלה הצטרפה פז רק לוועד השכונה המטפל בתחזוקה השוטפת מול העירייה ומהר מאוד מצאה את עצמה בחזית המאבק מול המסתננים, הנושא החם ביותר בשכונה. גם הדעות השתנו מעט. "בעבר, במשך עשרות שנים חשבתי שהכי טוב שנתבולל. ואמרתי פעם שאם העם היהודי לא היה כזה עקשן - לא הייתה לנו שואה. כולם היו מתבוללים וזהו. כעם אנו שמים את המהות היהודית במרכז. כיהודי, אין 'אדם' פרטי. האמנתי בתהליך אוסלו, הייתה לי איבה למתנחלים, הייתי בעד הפינוי מגוש קטיף אבל אז צצו סדקים נוספים בדרך השמאל שלי".

מה הציק לך?

"כל מיני. למשל מאוד הציק לי השמחה לאיד של השמאל על הפינוי. לשמוח?! זה לא אנושי גם אם אתה לא מחבב אותם. אט אט יצאתי מהשמאלנות שלי ואפשר לומר שבשנתיים האחרונות הפכתי לימנית לגמרי. ביום שהבנתי שמרצ העדיפה את המסתנן האריתריאי בן ה-22 על פני הזקנה בת ה-75 מנווה שאנן - בכלל נגמר הסיפור. הלכתי לבדוק את כל הקטעים של השמאלנים אחד אחד וגמרתי אִתם".

נשמע ממש תהליך כמו חזרה בשאלה או בתשובה.

"הגדרה יפה. אני לא דתית אבל חזרה בשאלה ובתשובה זה תהליך עמוק שאכן מזכיר את מה שעברתי. הרבה זמן היו לי ספקות, האם השמאל הוא הדרך הנכונה? האם השמאל באמת צודקים? בהמשך הכרתי יותר את תושבי השכונה ואת המצוקה שלהם מול הסודנים ואני חושבת שזה היה המכה בפטיש לשינוי הדרך ממרצ לימין. תכל'ס, אי אפשר להילחם בסודנים ולהיות שמאלני. שמאלני קלאסי רוצה להוריד את הסימנים היהודיים מהארץ ולפתוח את המדינה לכל בן אדם".

להט דתי

כשפותחים שיחה עם שפי פז, בהתחלה נדמה כי כל מאבקה בסודנים הוא בגלל הפשע שלעתים הם מביאים עמם. מעבר לסיפורי התקיפות האלימות והפחד האישי של התושבים ואפילו שלה - להסתובב ברחובות בשעות ובאזורים מסוימים ללא ליווי בן אנוש, פז מספרת על אפריקאים המתגוררים בבניין ונוהגים לעשות את צורכיהם בחצר הבניין לא פעם. ממזגים בין חיי העיר לחיי הכפר בצורה ריחנית למדי.

אז אם האפריקאים לא היו עושים בלגן הכול היה בסדר.

"ממש לא", מפתיעה פז והלהט היוצא מפיה מחזיק הבל במנעד דתי כמעט. "לא כולם פושעים, אבל עשרה אחוזי פשיעה זה המון. יש פה 80 אלף פליטים, ולפי משרד הפנים 45 אלף - שזה גם המון, ולפי התפיסה שלי לא מתאים לי להיות מיעוט במדינה שלי. אנחנו עוברים דברים קשים בארץ, עוד מעט אני שולחת את בני יחידי לצבא, בשביל מה, כדי שתהיה מדינה של אפריקאים? לא הגיוני! כמדינה אנחנו קולטים הרבה פליטים מכל המדינות. יש לי לב יהודי, אז אני אומרת - בסדר, שתהיה מכסה של פליטים. אבל כמה אלפים ולא יותר".

את לא דתייה ורוצה מדינה יהודית.

"כיום אני מבינה שהיהודים חייבים מדינה משלהם. זה מסתדר לי טוב גם בלי להיות דתייה ובלי להאמין. התפיסה של יהדות בעיניי היא לאום, היסטוריה, מורשת, ובעיקר קבוצת אנשים שיש להם שותפות גורל של אלפי שנים, אני אוהבת את ההגדרה הזאת. לא, אני לא מאמינה בהשגחה פרטית ובאלוקות, אבל בתחושה מאוד ברור לי משום מה למה אני רוצה את הארץ הזאת כארץ של העם היהודי, גם אם אני לא מצליחה להסביר את זה. שותפות גורל, בוא נישאר בזה".

מאמינה בתנ"ך?

"בתור ספר שכינס לתוכו את ההוויה שלנו, אבל לא כתורה מסיני וספר חוקים".

יש אלוקים?

"אפשר לדלג על השאלה הזאת? יש לי להט אולי דתי אבל זה סוג אחר של דת, לא דת אלוקית. יש בי התמסרות. מה מניע אותי? אני עוד לא לגמרי יודעת".

הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם" 

מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן