סייעו ליהודי אירופה בשואה.
סייעו ליהודי אירופה בשואה.פלאש 90

מסמכים שנחשפים לאחרונה חושפים פרק לא ידוע בתולדות ימיו של עם ישראל בתקופת השואה – הסיוע שהעניקו יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט ליהודי אירופה.

על הפרק הנסתר הזה בעברנו מספרת לערוץ 7 הרבנית אסתר פרבשטיין ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים ומי שחושפת בימים אלה את הסיפור כולו.

הרבנית פרבשטיין מספרת כי לחקר כולו הגיעה כמעט באקראי, תוך כדי חקר סביב נושאי הצלה ונשים ומתוך כך לפעילותה של רני רייכמן בטיטואן, בירת מרוקו הספרדית של אותם ימים. על המתרחש במרוקו האחרת שהייתה תחת שלטון וישי אין מידע בנושא זה כעת.

מהמסמכים והתעודות שנאספו ונחקרו בידיה של הרבנית פרבשטיין עולה תמונה בה פליטים מאירופה, ובהם משפחת רייכמן מהונגריה בתקופה שעוד לא הייתה משפחה עשירה, מחפשים דרך לברוח לעולם החופשי ורואים בטנג'יר סיכוי לברוח כמעין תחנת מעבר. הם מגיעים לטיטואן ושם קהילה של 15 אלף יהודים מציעה להם אכסניה.

בדבריה מזכירה הרבנית פרבשטיין שמות של משפחות מיהודי מרוקו שהובילו את הסיוע ליהודים הנמלטים. זאת על מנת שאולי אי מי מצאצאיהם החי כיום יוכל ליידע אותה במידע נוסף סביב הפרשה – "משפחות כמו בן סימון נשיא הקהילה, חסן, הרב יצחק כלפון שמציע ללמד את הילדים ואחרים".

"הם לא שואלים את הפליטים לכמה זמן הם מתכוונים להישאר, ופשוט מכניסים אותם לבתי האנשים הפרטיים", אומרת הרבנית פרבשטיין ומציינת כי במכתביה של רני רייכמן מתוארים בתי היהודים במרוקו כבתי מידות של משפחות עשירות מאוד. "הם אומרים להם שיוכלו להישאר עד שימצאו מקום".

בדבריה מדגישה הרבנית פרבשטיין כי תגובה זו של יהודי מרוקו מקבלת משנה חשיבות גם לנוכח תגובותיהן של קהילות יהודיות באירופה שגם אם לא היו תחת מגף ההשמדה הנאצי עדיין היו נתונות במצבים קשים ומורכבים, תחת איומים ותוך משבר כלכלי חמור, וככאלה הבהירו שלא יוכלו לסייע לקהילות הנמלטות שכן הן עסוקות בטיפול בבעיות שלהן עצמן. תגובות מסוג זה נותרו כפצע פתוח בהיסטוריה היהודית אירופית.

על הקהילות היהודיות במרוקו היא מציינת כי אלה היו גם הן מאויימות שהרי פרנקו היה אז ידיד של היטלר "ועם זאת הם עושים זאת וברוח לב".

דוגמא נוספת היא קבלת פליטים מאיטליה. "אונית פליטים בורחת ממוסוליני עם אלף יהודים, וכשהם מגיעים לטיטואן הם מתקבלים בזרועות פתוחות. המקומיים מוצאים להם דירות ומתחילים לפתח במקום קהילה אשכנזית".

"רני רייכמן יכולה הייתה להעביר את תקופת המלחמה מרחוק, אבל היא מתגייסת לעבודת הצלה", מעירה הרבנית פרבשטיין ומתארת את הסיוע שקיבלה רייכמן מיהודי הקהילות במרוקו למשימת משלוחי חבילות מזון למחנות העבודה באירופה.

"היא וביתה, אווה, מחליטה לפנות למקומיים, בהתחלה לעשירים כמו משפחת סלאמה, והיא מציעה לעזור במפעל החבילות. בהמשך היא פונה גם לשאר הקהילה", היא מספרת ומתארת את המבצע המרגש של משלוחי החבילות בהן נשלחו בשנת 43' בכל שבועיים לא פחות מ-4000 חבילות מזון. אמנם רבות מהן לא הגיעו ליהודים ונבזזו בדרך, אך כל הודעה המבשרת על הגעת חבילה לייעדה דירבנה את רייכמן למשלוח מאה חבילות נוספות. "בקהילות השונות אנחנו מוצאים מרכזים לאיסוף חבילות", היא מוסיפה.

עוד מתארת הרבנית את פעולות הסיוע של משפחות כמו "משפחת אהרון ויעקב כהן, בעלי בנק גדול, שהציעו להעביר כספים מועד ההצלה היושב בניו יורק דרך הבנק שלהם ללא רווחים רק כדי לעזור לפליטים. משפחת בן הרוש, ראש הקהילה יצחק לוראדו שהיה נציג של הג'וינט גייס את הג'וינט לעזרה. מפעל החבילות היה מפעל הומאניטארי שמלמד על ההתעוררות של יהודי המזרח מתוך תחושת מעורבות של המזרח והמערב".

פרק נוסף של סיוע הוא ארגון ויזות ליהודי אירופה. "רני רייכמן עולה על הרעיון של משלוח ויזות ספרדיות שייתנו ליהודים הגנה גם אם לא יאפשרו להם לצאת. את הקשרים דרך השלטונות הספרדיים היא יוצרת דרך יהודים מקומיים ובתום המלחמה כשטנג'יר הופכת בינלאומית עוזרים לה היהודים המקומיים לקבל ויזות כדי להעביר פליטים ממחנות העקורים".

"כאן מתחיל מפעל איסוף הויזות. יהודים רבים יצאו מוקדם ממחנות העקורים, רובם לארץ ישראל וחלקם לאמריקה ולארצות אחרות וזאת בעזרת אותן משפחות שהעמידו ועד הצלה לעזרת היהודים הללו".

ממשיכה הרבנית פרבשטיין ומתארת פרט מעניין נוסף שנגלה לה מהמסמכים שנמסרו לידיה ממשפחת רייכמן: "בתום המלחמה, בתקופה שעוזרים לה להביא את היהודים, היא כותבת מכתב יוצא דופן שמלמד על הקשרים ההדוקים. היא כותבת לאגודת ישראל וועד ההצלה, 'אני מסבה את תשומת ליבכם על מה שקורה בקהילה...', ומתארת את תהליך ההתבוללות אצל הצעירים וזה כואב לה. זה קורה בעקבות החינוך הצרפתי והחינוך של כי"ח, מתרחקים מהמסורת, הלבוש, החינוך הדתי והשבת. היא כותבת שהקהילה הזו היא עמוד של חסד ואמונה תמימה, איך נסייע להם לבסס חיים דתיים? יתכן והמכתב הזה היה מהמובילים להקמת מוסדות תורה ביהדות צפון אפריקה, מפעל גדול מאוד שהוקם בשנת 47'".