זכות וטו על המועמדים של הציונות הדתית. ח"כ אייכלר מגיע לישיבת הוועדה למינוי דיינים, השבוע
זכות וטו על המועמדים של הציונות הדתית. ח"כ אייכלר מגיע לישיבת הוועדה למינוי דיינים, השבועצילום: שלומי כהן, פלאש 90

לוועדה למינוי דיינים יש לוגיקה, מתמטיקה וסמנטיקה משל עצמה.

כך למשל, ההסכמה על חלוקה צודקת של הדיינים הנבחרים בין המגזרים השונים זכתה לכינוי "שליש, שליש, שליש", שנוסך לכאורה תחושה מרגיעה של שוויון. אך משמעותה היא כי ציבור אחד שאוכלוסייתו מוערכת בכמיליון אזרחי המדינה (הדתי-לאומי) זוכה בשליש מהתפקידים, בעוד ציבור אחר, שבו אומדן האוכלוסייה דומה (החרדי) - זוכה בשני שלישים: שליש אחד לאשכנזים שבו, ושליש אחד לבני עדות המזרח המשתייכים אליו. המתמטיקה הייחודית מטפלת גם במקרה כמו זה שניצב בפני הוועדה לבחירת דיינים בתחילת השבוע, בו לבית הדין הגדול עתידים להתמנות שבעה דיינים - מספר שבעליל אינו מתחלק בשלוש. על פי המתמטיקה הזאת, השליש הדתי-לאומי במקרה כזה שווה שני דיינים בלבד, בעוד ששני השלישים החרדיים הופכים אוטומטית לחמש שביעיות.

אך זוהי רק ההתחלה. בעוד שמוסכם על הכול כי המועמדים החרדים המוצעים על ידי הנציגים החרדים בוועדה הם אלו שייבחרו, הרי שהמועמדים הדתיים-לאומיים הם הנושא לדיון. איש לא מעז היום לחפור בעברו האישי או הפסיקתי של מי מהמועמדים החרדים לדיינות. לא לנתח מאמרים תורניים שלו, או לצטט התבטאויות שמעלות חשש לפסיקה שלא ברוח רבני הציונות הדתית. לא לשלוף פסק דין המעלה חשש ליכולתו לדון ברגישות או לא לשאת פנים. ובוודאי שלא לתהות על הקרבה המשפחתית המפתיעה שבין המועמד לדיינות ובין עסקן פוליטי חרדי רב עוצמה.

אך ברור מאליו שכל מועמד דתי-לאומי יכול להיבחר רק לאחר שקיבל את ברכת הדרך החרדית. מדובר כמובן באחד שנראה כי הפסיקה ההלכתית שלו עשויה לקבל הכשר של הפוסקים החרדים, אבל גם הפרופיל החברתי-משפחתי שלו, ואפילו ההופעה החיצונית, זוכה להתייחסות נכבדת. מי שגידל בנים חרדים, או שהוא בן בית אצל רב חרדי חשוב, עולים סיכוייו להתקבל במסגרת המכסה הדתית-לאומית. אחד כזה, גם אם שירת בצבא וגם אם עיקר תלמודו היה בישיבות ציוניות, ייחשב כחשוד פחות וכמי שעשוי יותר להיות פתוח להשפעה חרדית בעתיד. לעתים השתייכותו המגזרית מטושטשת מספיק לטעמם של הנציגים החרדים, ולכן בעלי אוזן מוזיקלית יבחינו כי רבים מהם מתוארים בדיווחים התקשורתיים כ"מזוהים עם הציבור הדתי-לאומי". את הדיינים החרדים תמיד קל לשייך לזרם זה או אחר.

כל הקרקס הזה מתרחש גם בוועדה הנוכחית, שבה חברים רק שלושה נציגים חרדים: שני הרבנים הראשיים לישראל, הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף, וחבר הכנסת ישראל אייכלר. שני נציגים חרדים נוספים שיושבים בדרך כלל בוועדה, חברי בית הדין הגדול, לא יושבים בה - שהרי בית הדין הגדול התרוקן כמעט מדייניו עקב שיתוק עבודת הוועדה כבר שנים. חוץ מהם ישבו בוועדה שלושה חילונים: שרת המשפטים איילת שקד, השר יובל שטייניץ ונציג לשכת עורכי הדין עו"ד אשר אקסלרוד, ולא פחות משלוש נשים דתיות לאומיות - נציגת הלשכה עו"ד אפרת רוזנבלט, חברת הכנסת רויטל סוויד והטוענת הרבנית ד"ר רחל לבמור. שליש, שליש, שליש - אבל בחסות יו"ר הוועדה השר יובל שטייניץ - נאמנו של ראש הממשלה שנשלח מטעמו לפקח על כך שלא ייאלץ לשלם מחיר פוליטי כבד מדי על בחירת דיינים - המילה האחרונה בוועדה נתונה תמיד לשליש החרדי.

בראשית השבוע משהו השתבש. הדיונים החלו כאשר הנציגים החרדים הודיעו על וטו נגד מינויו של מועמד דתי-לאומי לבית הדין הגדול, ועל שמותיהם של שניים נוספים שמועמדים לבתי הדין האזוריים. שרת המשפטים שקד העזה לאפשר לחרדים לפסול רק את המועמדים הדתיים-לאומיים לבתי הדין האזוריים. אבל החרדים לא היו נכונים לכל פשרה, והישיבה הייתה צפויה להיגמר כמו רוב אחיותיה בשנים האחרונות, בלי הסכמה ולכן גם בלי הצבעה.

אלא שצו שהוציא בג"ץ לא מכבר הורה לוועדה לבחירת דיינים לקיים הצבעות כדי לנסות ולאייש מחדש את בית הדין הגדול. היו"ר שטייניץ לא רצה אמנם לעורר את זעמם של החרדים, אבל גם לא יכול היה להפר את הוראת בג"ץ. וכך, בלי הסכמה, ההצבעה על דייני בית הדין הגדול יצאה לדרך. ההצבעה בוועדה היא חשאית, דבר שמאפשר בדרך כלל לחילונים שבוועדה להצביע עם החרדים ולצאת בלי נזק ציבורי של ממש. הפעם החשאיות טרפה את הקלפים. אמנם כצפוי, מרבית המועמדים לא התקרבו אפילו לרוב המיוחס שנדרש כדי להתמנות לבית הדין הגדול. אך בתום ספירת הקולות התברר כי הרב אליעזר איגרא, הדתי-לאומי, הצליח לצבור תמיכה של שבעה מתוך תשעה. הוא מונה לבית הדין הגדול, ובאופן אוטומטי גם לחבר הוועדה למינוי דיינים.

הניחושים הם כי הקול החרדי שקיבל הרב איגרא הוא של הרב הראשי הרב דוד לאו (העיתונות החרדית קושרת זאת לסגירת חשבון עם עמיתו הראשון לציון הרב יצחק יוסף על מחטף במינוי איש ש"ס למנכ"ל הרבנות הראשית). אבל ברור שמדובר בתקלה לא רק של הנציגים החרדים, אלא בעיקר של השר שטייניץ, שייצר לבוס שלו תקרית פוליטית מיותרת.

כעת מכהנים בוועדה עשרה חברים - חמישה מהם בעלי אוריינטציה דתית-לאומית מובהקת, בעוד החרדים בוועדה מונים פחות משליש. שישה דיינים נוספים צריכים להתמנות לבית הדין הגדול. האם למרות יחסי הכוחות הללו ייענו חברי הוועדה לצרכים הפוליטיים של נתניהו? האם עדיין יזכו החרדים לשני שלישים מהמינויים הנותרים?

השופטים כמשוררים

שלוש החלטות בעבירות רצח ניתנו בימים האחרונים בבית המשפט המחוזי בירושלים. לפני חג הפסח הוכרע דינם של המחבל שרצח את שלום יוחאי שרקי ז"ל בפיגוע דריסה בירושלים, ושל רוצחה של שירה בנקי ז"ל בדקירות סכין במצעד הגאווה בירושלים. השבוע נפסק דינו של אחד מרוצחי הנער מוחמד אבו-ח'דיר. שלוש הפרשיות זכו לחשיפה תקשורתית רחבה. הראשונה נבלעה מעט בשרשרת הרציחות של יהודים שהיו בחודשים האחרונים. השתיים האחרונות בלטו יותר, שכן רציחות של ערבי בידי יהודי ורצח יהודייה בידי חרדי על רקע שנאה הם מקרים שכיחים פחות.

הכרעות הדין המרשיעות, כמו עונשי מאסר העולם שנגזרו ושעתידים להיגזר, לא היו מפתיעות. בשלושת התיקים לא הועמסו אתגרים כבדים מדי על כתפי הפרקליטות. אבל למרות הטקסטים המשפטיים הפשוטים, ההחלטות מעלות כמה הרהורים.

הראשון הוא הצורך של השופטים בפסק דין מלא בפאתוס בהרשעתו של ישי שליסל, רוצחה של בנקי במצעד הגאווה - זאת לעומת האיפוק המקצועי שנקטו שופטיו של חאלד קוטינה, שרצח את שרקי. "שירה ז"ל הייתה נערה צעירה, שוחרת טוב... היו לה חלומות ותקוות. היו להוריה חלומות ותקוות לגביה. הנאשם, במעשה חשוך, אכזרי, חסר תוחלת וחסר רחמים, כיבה את אור חייה", כתבו השופטים בפסק הדין של רוצחה של בנקי. ולא נחה דעתם עד שהוסיפו והטיפו כי "למרבה הצער והחלחלה, קנאות חשוכה ונבערת, המוזנת לא פעם בדברי הסתה, קונה שביתה בקרב 'מוציאים לפועל', השולחים עצמם לבצע פעולות נפשעות למימושה". לקינוח ציטטו השופטים מילות שיר של יעקב גלעד.

חבריהם באותה קומה בבית המשפט המחוזי בחרו לחתום את פסק הדין בנוסח פיוטי הרבה פחות. "אשר על כל האמור לעיל, הוכחו מעבר לספק סביר העבירות שיוחסו לנאשם בכתב האישום: רצח... וניסיון לרצח... ויש להרשיעו בעבירות אלו", הם כתבו. זאת למרות שגם שרקי היה "צעיר שוחר טוב", ומן הסתם גם לו "היו חלומות ותקוות", וגם רציחתו נגרמה בשל "קנאות המוזנת מדברי הסתה". מתי, אם כך, הופכים שופטים למשוררים, ומדוע?

הרהור שני נוגע למצבם הנפשי של שלושת הרוצחים, ולסדר היום הציבורי שמעניק בולטות למעשים של אנשים מסוגם. רוצחו של אבו-ח'דיר הוא חולה נפש בעל היסטוריה קלינית ארוכת שנים, שגם טען להגנתו בבית המשפט לאי שפיות בעת ביצוע הפשע. רוצחה של בנקי לא טען לחפותו דבר, אך הידרדרותו הנפשית בעשר השנים שבהן שהה בכלא, אחרי ניסיון הדקירה הקודם שביצע במצעד הגאווה, מתועדת ברשומות הרפואיות של שירות בתי הסוהר. רוצחו של שרקי היה נשלח ככל הנראה לטיפול פסיכולוגי אילו היה גדל בחברה מודעת יותר, ומהפרוטוקולים של בית המשפט עולה כי המניע לפיגוע הדריסה שביצע היה נפשי לא פחות מלאומני.