מהפכת הפועלים שעליה כתב מרקס ממשיכה להתרחק. מצעד ה-1 במאי בתל אביב
מהפכת הפועלים שעליה כתב מרקס ממשיכה להתרחק. מצעד ה-1 במאי בתל אביבצילום ארכיון: Jorge Novominsky, פלאש 90

ביום ראשון השבוע ציינו בעולם כולו את ה‑1 במאי, חג הפועלים.

ליום הזה, שכמעט גווע למוות בישראל ובעולם המערבי בשנות ה‑90 ובראשית העשור שלאחריהן, יש תחייה מסוימת בשנים האחרונות. אולם זו תחייה מינורית מאוד. למרות המשברים הלא פשוטים שחווה הקפיטליזם המערבי בעשור האחרון, נדמה שבשכבות רחבות בציבור כבר ברור שהגאולה לא נמצאת בסוציאליזם. נכון, גם בארצות הברית וגם במערב אירופה זוכה הסוציאל-דמוקרטיה לעדנה מסוימת בקרב שכבת אליטה משכילה ובקרב מי שנפגעו מהמשברים האחרונים.

הקרב המרשים של ברני סנדרס מול הילרי קלינטון על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות הוא דוגמה לכך. אבל בסופו של דבר, כוחה של התנועה הזאת מוגבל ומהפכה שנייה אינה נראית באופק.

מהו הרעיון הבסיסי של הסוציאליזם? התפיסה הכלכלית הקלאסית גורסת שמנגנון השוק החופשי יוצר באמצעות "היד הנעלמה" את מקסימום העושר והרווחה בשביל העמים כולם. זה כידוע גם שמו של הספר המכונן של מדע הכלכלה המודרנית, 'עושר האומות' של אדם סמית'. קארל מרקס סבר מנגד שמנגנון השוק החופשי יוצר דיכוי. לפי מרקס, מה שקורה בשוק חופשי הוא תהליך שבמסגרתו אמצעי הייצור הולכים ומתרכזים בידי שכבה צרה של אנשים, שהולכת ונהיית צרה יותר ויותר עם הזמן.

אמצעי הייצור הם הקרקע והמכונות החקלאיות במקרה של חקלאות, המפעל ומכונות הייצור במקרה של תעשייה, וכן הלאה. ריכוז אמצעי הייצור בידי שכבה צרה של בעלי הון מאפשר להם לנצל את כוח העבודה של השכירים שלהם. זאת מאחר שהשכיר אינו מסוגל לייצר דבר בלי האמצעים המוחזקים בידיו של בעל ההון.

מה הפתרון לדעת מרקס? מהפיכה קומוניסטית שתעביר בכוח את אמצעי הייצור לידיו של הפרולטריון, כלומר שכבת הפועלים. ברגע שאמצעי הייצור יוחזקו בידיהם של הפועלים, יימנע בפועל הניצול שלהם, משום שלא יהיה להם אינטרס לנצל את עצמם. אבל כדי להגיע למצב הזה של החזקת אמצעי הייצור על ידי הפועלים, יש לייסד "דיקטטורה של הפרולטריון", כלומר שלטון כוחני שיבטיח את מניעת היווצרותה של שכבת בעלי הון.

הסוציאליזם המערבי הפנים במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים את חסרונות הרעיון של הדיקטטורה של הפרולטריון. הדיכוי הנוראי ונהרות הדם שזרמו בברית המועצות הבהירו היטב את מגרעותיו של המודל. במערב נוסו מודלים אחרים להגבלת כוחם של בעלי ההון מול הפועלים, כדי להפחית את ממד הניצול, גם אם לא למגר אותו לחלוטין. אך למרות הפיתוי להכריז על הצלחה, האמת היא שמודל כזה הפועל היטב טרם נמצא. ניסיונות ההנדסה החברתית השונים נתקלו פעם אחר פעם במגבלות טבע האדם, ובסופו של דבר לא נמצא עד היום תחליף ראוי לכלכלת השוק, למרות מגרעותיה.

מאגר לא אסטרטגי

הכותרות שפורסמו ביום ראשון השבוע נשמעו מצוין. שותפות 'הזדמנות ישראלית' דיווחה לבורסה על דו"ח שממנו עולה כי מאגר נפט גדול ומשמעותי קיים בצפון ים המלח. על פי דו"ח שנעשה על ידי Dunmore Consulting, קיים במאגר חלמיש שבשטח הרישיון נפט בכמות שבין 4 מיליון חביות (אומדן נמוך) ל‑11 מיליון חביות (אומדן גבוה). הדו"ח מציין גם כי על פי האומדן המוגדר כ"אומדן הטוב ביותר" קיימות במאגר כ‑6.9 מיליון חביות נפט. מדובר בנפט ששווי השוק שלו (על פי "האומדן הטוב ביותר") עומד כיום על כ‑1.2 מיליארד שקלים. אולם פיתוח המאגר והשאיבה ממנו צפויים להתבצע בכפוף לשורת בדיקות נוספות שיש לערוך.

החדשות נשמעות לכאורה מצוינות, אבל השאלה למי. השותפות ברישיון 'חתרורים', שהמאגר נמצא בתחומו, בוודאי ירוויחו מהעניין, בטח אם הבדיקות הנוספות יאששו את הכדאיות המסחרית בהפקת הנפט. חלק מהשותפים הם גם הציבור הרחב, שמחזיק בתעודות השתתפות בשותפויות הקשורות. המדינה, בכובעה כגובה מיסים, בוודאי תרוויח גם היא כמה שקלים מהעניין, במיסים והיטלים. אם כי הסכומים שבהם מדובר לא צפויים להיות גדולים מאוד.

אולם במבט רחב יותר לא מדובר בתגלית מדהימה. ערכה האסטרטגי של התגלית הזאת לכלכלת ישראל הוא קלוש. על פי "האומדן הטוב ביותר" מכיל המאגר כאמור כ‑6.9 מיליון חביות נפט, שהן כמיליון טונות נפט. כדי להכניס לפרופורציות את הנתון הזה אפשר לציין שמדינת ישראל צרכה בשנת 2015 יותר מ‑10 מיליון שווה ערך טון נפט של נפט, תזקיקיו ומוצריו לסוגיהם השונים. "שווה ערך טון נפט" היא יחידת מידה שמציינת את אותה כמות של נניח בנזין, סולר, קרוסין או גז בישול שממנה ניתן להפיק אנרגיה בשיעור זהה לזה המופק מטונה של נפט. בסופו של דבר, חישוב די בסיסי יגלה כי כל המאגר כולו, גם בתרחיש האופטימי ביותר, לא יספיק אפילו לחמישית התצרוכת של נפט ותזקיקיו בארץ בשנה אחת. בהנחה שקצב ההפקה לא יהיה מטורף, הרי שהנפט אמנם יימכר בישראל אבל יהיה לחלוטין חסר משמעות בהיבט האסטרטגי.

מבט על צריכת הדלקים המופקים מנפט בישראל מגלה תמונה מעניינת. הצרכן העיקרי של תזקיקי נפט בישראל הם כלי הרכב שלנו. כ‑60 אחוזים מצריכת תזקיקי הנפט הולכת לתחבורה, כמחצית הכמות כבנזין ומחציתה השנייה כסולר. מעבר להנעת כלי רכב על בסיס מקור אנרגטי אלטרנטיבי (נניח חשמל המופק מגז טבעי) בכמויות גדולות עשוי להפחית באופן ניכר את תלותה של ישראל בנפט, אך מאידך להגדיל את תלותה בהפקת הגז.

על מקורות יבוא האנרגיה לישראל מוטל איפול מסיבות ביטחוניות. הסיבה לכך היא רגישות היבוא ותלותה של ישראל כמדינה מודרנית ביכולת לייבא אנרגיה במחירים סבירים ובכמות הנדרשת. תגלית נפט בקנה מידה סעודי יכולה אולי להקטין את הרגישות, אבל ככל שנוקפות השנים נראה שתגלית כזו כבר לא תהיה בישראל.