דגל ישראל
דגל ישראלערוץ 7

בתחילת השבוע התכנסה משפחתי המורחבת כדי לציין 100 שנה להולדת סבא יונתן.

לפני 77 שנים נתנו לו הוריו בביתם היפה שבגרמניה 200 מרק גרמני ואמרו לו: ברח. כך גם לשלושת אחיו. הוא היה נער צעיר, ויחד עם אחיו התגלגל לארץ ישראל וניצל מן התופת.

כאן אמנם הוא נפטר ממחלה לפני שזכה להכיר את כלותיו וחתנו ואת נכדיו, אבל סיפור חייו ויום פטירתו, המצוין בימים מיוחדים שכאלה שבהם טעם המצות עוד על שפתינו ושירי הזיכרון ודגלי העצמאות לפתחנו – מעוררים בי רעד מיוחד במינו.

ונס הגאולה שעליה סיפרנו והודינו בחג שזה עתה חלף, ונס הגאולה שאנו נטועים עמוק בתוכו מתערבלים בי אלה עם אלה. ואני שואלת את עצמי אילו תובנות אני יכולה ללמוד מן הראשון אל זה שבהווה.

גאולת מצרים הובילה את העם שלנו אל מתן תורה ואל ארץ אבותינו המובטחת. נדמה שאך מתבקש היה שהסיפור הזה יוביל מיד בתופים ובמחולות אל הגאולה השלמה – בית ה' נישא בראש ההרים. ושהעם שיצא לחירות ושבע נדודים והגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה, יכונן ממלכת כוהנים ויהיה לאור לגויים. אבל המציאות הייתה לגמרי אחרת מהתסריט המתבקש. קרוב ל‑400 שנה עברו עד שנחנך בית המקדש על הר הבית. ובשנים האלה העם שלנו נפל וקם, נפל וקם. והיו בשנים האלה גם רגעי שפל שלא ידענו כדוגמתם. 400 שנים. וכמה שנים קיימת מדינת ישראל. ומי אמר לנו ששלב השיבה אל הארץ מחייב שכל התמונה תהיה מיד מושלמת כמו באיזה תסריט מתבקש?

בגאולת מצרים חזו אבותינו ניסים מופלאים. ים נקרע לגזרים, קולות וברקים ואש להבה, מן ושליו ונחש מחיה. אבל כמהירות ההתפעמות וההתלהבות, כך מהירות ההתרסקות. שוב ושוב. כנראה שאנחנו בדורנו כבר נדרשים למשהו לגמרי אחר. לא לאמונה שבאה בלהטים ובמופתים אלא בבירור עמוק ומשמעותי, שהולך ונבנה אט אט וגם לא מתרסק ברגע אחד.

וסביבנו אנחנו רואים את הבירור הזה קורה כל הזמן. פרשת החייל היורה וההתבטאויות של חנין זועבי ופסיקות בית המשפט העליון ועמותות השמאל וה‑BDS והטרור הלא פוסק ושאלת דמותם של המתנחלים והחרדים ועוד אינספור אירועים. המכנה המשותף לכולם הוא שהם מרעידים את הקרקע מתחת לשלוותו של העם היושב בביתו ומכריחים אותו לשאול את עצמו שאלות עומק ולברר ולתהות מה הם ערכיו ושורשיו ומאין מקור מוסריותו: מהיהדות עתיקת היומין שאליה הוא שייך או מהעולם הנאור שנוזף בו כל העת.

וכנראה שהבירור הזה הוא תהליך ארוך. והוא דורש כבוד ואמון וערבות הדדית, והמון המון סבלנות.