אש ועשן עד לב השמים

יצחק צוקר ניצל מאושוויץ, שם ניקה אפר יהודים ואף את נעליו של אדולף אייכמן, עלה לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת. בנו מספר לערוץ 7

ד"ר מנחם צוקר , כ"ז בניסן תשע"ו

יצחק יעקב צוקר לאחר ההתאוששות במחנה העקורים
יצחק יעקב צוקר לאחר ההתאוששות במחנה העקורים
צילום: מהאלבום המשפחתי

אבי זכרונו לברכה ר' יצחק יעקב צוקר נולד בסיגט מראמורש, שהייתה בזמן מלחמת העולם השנייה חלק מהונגריה. היה זה אזור מאוכלס ביהודים רבים - חלקם הגדול יהודים דתיים-חרדים.

למרות שהמלחמה השתוללה כבר באירופה, הרי באיזור זה היו בעיקר שמועות על "דברים קשים" שקורים ליהודים בפולניה ורוסיה, אבל לא ידעו בדיוק מה קורה וכמובן לא ידעו על מכונת ההשמדה הנאצית.

למרות זאת ובגלל השמועות שהלכו וגברו, הלכה אמו של אבי כמקובל אצל היהודים,  בתחילת 1944 לרבי של סיגט שהיה בן דודו של הרבי מסאטמר, "להתייעץ" איתו האם לעזוב את הונגריה עקב השמועות הקשות אודות הקורה את היהודים באירופה ובהונגריה בפרט, שמועות המגיעות אליהם בתדירות הולכת וגדלה.

אמר להם הרבי בהאי לישנא (ציטוט מדויק מפי אבי ז"ל): "עננים שחורים עוברים ויעברו בשמי הונגריה, אבל אתם ובתיכם תנצלו...", בעקבות כך ובעקבות העובדה שהיו להם עסקים רבים באזור הם החליטו להישאר בסיגט, חלק מאותם רבנים הצליחו להגיע לרכבת של קסטנר ולהינצל, כאשר מרבית יהודי סיגט מראמורש ניצלו באש הכבשנים של בירקנאו כך גם מרבית משפחתו של אבי.

לקראת מאי 44', ובהפתעה לתושביה היהודיים של סיגט מראמורש,  הגיעו הנאצים לאזור זה והתחילו אקציות קשות מאוד שהובילו בסופו של דבר ל''משלוחי רכבות" למקום כלשהו.

ליהודים לא היה מושג לאן מובילים אותם והכול נעשה בהטעיה ורמייה, כאשר נאמר להם שיעבירו אותם למקום שם יוכלו "להגן עליהם".


כאשר התאושש מעט ונשאל לאן רצונו ללכת, לארה"ב או למקום אחר, השיב אבי שהוא יעבור לצרפת במטרה להגיע משם לארץ ישראל - למדינה שבדרך, כי ''עם עול הגויים הוא גמר"
את כל משפחתו הענפה של אבי "העלו" על אחת מהרכבות האיומות הללו, המיועדות להובלת בהמות ובצפיפות נוראית הם הובלו לאושוויץ.

שאלתי את אבי מספר פעמים: האם לא יכולת להימלט משם? ותשובתו הייתה שיכול גם יכול, מאחר והרכבת עצרה במספר מקומות בעיקר בלילה, ובהיותו אדם צעיר (בשנות העשרים) וחזק, לא הייתה לו בעיה לקפוץ ולברוח ליערות מסביב, אלא שכל משפחתו היתה ברכבת יחד איתו, אמו וסבתו ודודים ובני דודים ואיך יעזבם? גם לא היה להם מושג היכן הם ומה הולך לקרות.

עם הגעת הרכבת לאושוויץ, נפתחה הדלת וצעקות איומות של "ימין - שמאל" בגרמנית קדמו את פניהם, חיילים נאצים עם כלבי ענק ומכות רצח הממו את כל אלפי היהודים שזה עתה הגיעו "במשלוח".

על הרמפה באושוויץ הוא הופרד מיד מבני משפחתו המבוגרים והצעירים – ויותר הוא לא ראה אותם מעולם, הם עלו בעשן כבשני אושוויץ–ברקנאו.

בשלב ראשון, אבי נלקח לעבודת כפייה באזור אושוויץ, תוך כדי מחסור חמור ביותר באוכל ובמים.

כאשר הם פנו לפולנים כפריים שעבדו בשדות על ידם ובקשו מהם לא תפוחי אדמה אלא בסה"כ "קליפות תפוחי אדמה", הם נענו בלעג וצחוק...  אבי היה שם עם אסיר מחנות מפורסם שגם הגיע מאותו אזור - הסופר אלי ויזל.

לאחר זמן הגיע לביקור באושוויץ הצורר אדולף אייכמן, אבי ועוד אסירים קבלו פקודה לזחול על הקרקע ולנקות את מגפי אייכמן שהתלכלכו מהבוץ שהיה באזור... וכך הם זוחלים על ארבע ומנקים לארכי פושע זה את מגפיו, תוך כדי קבלת מכות מאלות של חיילים גרמנים ששמרו עליהם.

יש לזכור שבתקופה זו הצבא הרוסי כבר היה במהלך לשחרור פולין מהכיבוש הנאצי ואייכמן הגיע לאושוויץ כדי לבדוק אך מאיצים את השמדת יהודי הונגריה מבלי להשאיר עקבות.

אבי סיפר שמטוסי בעלות הברית חלפו מעל אושוויץ מספר רב של פעמים ולמרבה האכזבה והבושה לא הטילו ולו פצצה אחת על הכבשנים הנוראיים הללו ובכך היו יכולים לעצור את מכונת ההשמדה הזו, היהודים בקשו והתפללו להפצצה כזו שמשום מה לא קרתה. עד היום לא ברור למה.

לאחר כחודשיים-שלושה הועבר אבי את "התופת של דנטה" – עצמה, למשרפות של ברקנאו, שם הוא היה צריך לפנות את האפר ולנקות את המשרפות מאפר היהודים שנשרפו שם.

הוא לא דיבר על זה הרבה אבל היה שבור לגמרי. כששאלתי מה היה שם הוא אמר "אש ועשן עד לב השמים...", תיאור של העשן שהיתמר מעל ארובות בירקנאו – התופת הנוראה מכל.

כאשר התקרבו הרוסים לאזור אושוויץ – לא ויתרו הגרמנים לאותם שרידי יהודים שנשארו במחנה אושוויץ ואבי וכמוהו שרידי אדם נוספים הובלו בצעדות המוות למחנה בוכנואלד בגרמניה, שם שהו עם מחלות טיפוס ואחרות כאשר אבי שוקל 45 ק''ג בלבד ושוכב כמת על הקרקע מבלי יכולת לזוז יותר.

מחנה זה שוחרר על-ידי צבא ארה"ב ואבי שנחשב כמת הזיז את ידו לאות שהוא חי ולמזלו הוא זוהה כחי, ונאסף ברחמנות אין קץ על-ידי חיילי צבא ארה"ב ויהודים מהג'וינט האמריקאי לבית חולים בגרמניה, שם שכב חודשים רבים עד שהתאושש.

כאשר התאושש מעט ונשאל לאן רצונו ללכת, לארה"ב או למקום אחר, השיב אבי שהוא יעבור לצרפת במטרה להגיע משם לארץ ישראל - למדינה שבדרך, כי ''עם עול הגויים הוא גמר", כלשונו.

המדהים הוא שלמרות כל מה שעבר עליו, אבי ביקש שיביאו לו תפילין והיו יהודים אחרים שגלחו את זקנם ופיאותיהם ואמרו ש''הם עם אלוהים סיימו''...

בודד בעולם הוא הגיע לפאריס של אחרי המלחמה, שם הוא הלך לכנסי העלייה לארץ שארגנו הפועל המזרחי ותנועת בני עקיבא.

כאשר התיישב באחת השורות הקדמיות כדי לשמוע את הדוברים בנושאי העלייה לארץ הקימה אותו ממקומו אחת הסדרניות שהסבירה לו שמקומות אלו מיועדים למכובדים ולא לזרים כמוהו.

צילום: מהאלבום המשפחתי

לאחר זמן אבי פגש את אותה "סדרנית" והם החליטו להתחתן בפאריס ומיד אח"כ לעלות לארץ ישראל.

אמי ז"ל כמובן רצתה כמקובל שהוריה יכירו את בחיר לבה וכאשר הביאה את אבי לבית הוריה – משפחת שטייג שגרה אז ברובע היהודי בפאריס (הפלאצל), קרה דבר מדהים.

כאשר נכנס אבי לבית הורי אשתו המיועדת, הוא מיד הכיר את האדם שעומד מולו. הכיצד? מהיכן?אבי חי בהונגריה וסבי חי בפאריס, היכן הם נפגשו?

התעלומה נפתרה כאשר הם החלו לשוחח והתברר שהם היו יחד באושוויץ, כחודשיים שהו יחד באותו בלוק... סבי למרות שהיה אזרח צרפת ולמרות כל הבטחות ממשלת צרפת הוגלה ברמייה מפאריס ובסופו של דבר ברכבת מדראנסי שבצפון פאריס לאושוויץ, שם פגש את אבי.

נדמה לי שסיפורי זוועה אלו התרחשו רק אצל היהודים. נקמתנו בצוררים הגרמנים והנאצים הללו, שאבי שהיה אוד מוצל מאש ששרד בנס. הקמנו משפחה לתפארת - נצח ישראל לא ישקר עוד.

הכותב הוא חתן פרס ביטחון ישראל לשנת 1990, תושב קרית שמואל - חיפה