אייר הוא חודש הרפואה. רפואה מיסטית, מעל לחוקיות הטבע. רפואה על-טבעית.
אייר הוא הזמן שבו השם יתברך מחלק רפואות בטיפות הגשם למי שלבו טהור. למי שמאמין שכל הרפואות ממילא באות מהשם יתברך, אז אם ככה, למה לא דרך הגשם? גם זו דרך. דרך פיוטית ויפהפייה.
אני השם רופאך. כל הרפואות ממני. אפשר בכדורים, אבל אפשר גם בלחם ובמים.
רבי נחמן מברסלב אומר שכל החולאת הבאים על האדם כולם באים מקלקול השמחה.
כל המחלות נגרמות מקלקול השמחה. או במילים אחרות, כל המחלות נגרמות על ידי עצבות. זה קלקול פנימי, קלקול השמחה.
קלקול השמחה הוא קלקול האמונה. הוא ההפך מ״אני השם רופאך״. קלקול השמחה הוא הנתק בין הנברא לבוראו ולבריאה שהוא חי בה. כשהשמחה מתקלקלת, ההרמוניה ביני ובין העולם נפגמת. וכשיש פירוד יש דין.
רבי נחמן ממשיך ומסביר שכל המחלות הן תוצר של קלקול המקצב הפנימי שלנו, ויש לנו אגב עשרה מקצבים. אנחנו פועמים בעשרה מיני דופק. עשרה מקצבים שמניעים אותנו. עשרה מיני נגינה.
ומה שפוגם במקצב הפנימי העדין והמורכב הזה הוא העצבות. היא תוקעת הכול. מעפשת הכול. סותמת הכול. לא נותנת לנגן, לא נותנת לרקוד, לא נותנת לנשום. מביאה אותנו להיות עשירית ממה שאנחנו.
היא הורגת החלומות, אוהבת העבר, מכחישת ההווה, משחירת המחר. העצבות. ואיתה כל החבר׳ה שלה. המרה השחורה, המרמור, הכעס, הזעם, השנאה העצמית, כל אלה פוגמים לנו בדופק. כל אלה הן מחלות בפוטנציה אם רק נרשה להן.
ואם המחלה היא תוצאה של עצבות, אז השמחה היא הרפואה. השמחה היא הרפואה לכל המחלות.
שמחת האמונה הפשוטה. השמחה של אייר.
כי כולנו יודעות מה באמת מזיק לנו. מה אוכל אותנו מבפנים. הכעסים, הניתוק, רגשות האשמה, הבדידות, התסכול. והייאוש, הייאוש, הייאוש. השמחה היא הרפואה מול כל אלה. שמחת הקיום הפשוט. הידיעה שהכול מושגח. הכול בסדר גם כשכלום לא בסדר.
הרכבת נוסעת ואני יושבת עליה. אין לי מושג לאן היא נוסעת, אבל מה שבטוח זה שאני לא הנהג. אני לא המנהלת של כלום. מדי פעם אני תופסת את עצמי במצב ״ניהולי״, מנסה, דבר יום ביומו, לשלוט בחיים שלי ושל הקרובים לי והאהובים עליי.
מיד אני ממהרת להגיד לעצמי: ״די, תפסיקי להגיש קורות חיים פעם אחרי פעם. המשרה הזאת לא פנויה, הג׳וב הזה תפוס, נו. יש כבר מנהל לעולם והוא לא את!״
וברוך השם שכך. כי המנהל האמיתי הוא רחמן יותר ממני, וחכם יותר ממני, וגדול הרבה יותר ממני, וזקן הרבה הרבה יותר ממני.
ועוד משהו, והוא המשהו הכי חשוב: הוא גם אוהב אותי יותר ממה שאני אוהבת את עצמי, בינינו.
אנחנו יודעות כמה אנחנו באמת אוהבות את עצמנו. כמה טוב אנחנו מביאות לחיינו במו ידינו. מעט מאוד. לרוב אנחנו ברדיפה אחרי מה שהורג אותנו.
מזל שיש שבת. מזל שיש מי שאומר לעולמו די. מזל שיש מישהו שחומל באמת על הבריאה שלו, ועליי במיוחד. ודואג לי, ומשגיח עליי מכל רוח, ובוכה איתי כשקשה, ושמח איתי כשפתוח.
הלוואי שהייתי מצליחה להקשיב לו יותר. להיות קשובה, חצי מובלת, מתבוננת, רכה, רפויה, פקוחת עיניים וחדת זיכרון. לא לשכוח, יש מלך לעולם, ומלכותו בכל משלה.
והוא כאן, איתך, עכשיו. לא חשוב איפה את מונחת. אם הייתי מצליחה קצת יותר לזכור את זה, להשאיר את הזיכרון עוצמתי וחי וחזק, אז בטוח הייתי זוכה לכל הרפואות. למקלחת של רפואות. לאמבטיה של רפואות. לגשם של רפואות.
ומי אמר שאני לא יכולה? אם יש דבר כזה קלקול השמחה, אז בטוח שיש גם דבר כזה תיקון השמחה. אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
הלוואי שאזכה באייר הזה לעמוד בגשם ולפתוח פה גדול. ולדעת, לדעת, לדעת כל כולי, בכל איבריי וחושיי ונפשי רוחי ונשמתי, שאין עוד מלבדו.
פורסם ב"פנימה"