בשבע מהדורה דיגיטלית

פקק עצמאות - סיפור לילדים

ישבנו צפופים בטנדר, בדרך לפיקניק המסורתי של יום העצמאות, כשאבא האט בחריקת בלמים.

אסתי רמתי , ב' באייר תשע"ו

כשכל אחד נותן את חלקו, ביחד זה הולך!
כשכל אחד נותן את חלקו, ביחד זה הולך!
איור: עדי דוד

"אני לא מאמין!" הוא אמר, "זה פקק שם לפנינו?"

ואכן, אי שם באמצע שום מקום - או נכון יותר לומר, בכביש קטן ומתפתל באמצע הגליל - היה פקק ארוך ומתפתל של מכוניות. "איזה באסה!" קרא אחי הגדול רונן. "עד שנסענו למקום שקט כדי לברוח מכל הפקקים, גם כאן יש פקק? אבא, תעשה רוורס וניסע למקום אחר".

אבא סירב. "אין מצב. ממש מסוכן להסתובב כאן על צלע ההר."

ישבנו וחיכינו. דור ולבונה התחילו לריב על הנייד של אמא, איתן הקטן התחיל לבכות, ואני ניסיתי לשלוח ווטסאפ לחברים שלי כדי לספר להם איזה מסכנים אנחנו, וגיליתי שאין קליטה.

"איזה מין מדינה זאת", קיטר רונן, "כזאת קטנה וצפופה ופקוקה, אפשר להשתגע! עד שסוף סוף יש יום בלי לימודים, צריך לבלות אותו בפקק! אחלה בילוי ליום העצמאות..."

"נראה לי שאני אלך לראות מה קורה שם", אמר אבא, "מי בא איתי?" רונן ואני הצטרפנו לאבא, וצעדנו לכיוון תחילת הפקק. כשהגענו, ראינו קבוצת אנשים עומדים ומביטים על סלע ענקי שחסם את הדרך. אישה צעירה עם שיער צבוע עמדה ודיברה בהתרגשות. "ממש נס!" היא אמרה, "אם הסלע הזה היה נופל שתי שניות מאוחר יותר, הוא היה עושה מאיתנו פנקייק!" והיא חיבקה את התינוק שהיה בזרועותיה.

"ברוך ה'", אמר איש שמן וקירח, ואדם מבוגר עם חולצה אדומה וכיפה שחורה הנהן בהתלהבות.

"נראה לכם שאפשר להזיז את הדבר הזה?" שאל בשקט בחור ממושקף, ודיונים סוערים התחילו בין הנוכחים. אחד הציע לדחוף, אחד הציע למשוך, ואבא הציע לחבר את הסלע איכשהו לאחד הרכבים ולנסות ככה. שיפוצניק מסוף הפקק רץ להביא רצועות ארוכות, וכולם פינו דרך לג'יפ גדול שאמר שיש לו המון כוח במנוע.

"אוהד, תחזור לאוטו, בבקשה. יש פה יותר מדי אנשים, וזה מפריע", אמר אבא, תוך שהוא מתנשף מהמאמץ להשחיל רצועה מתחת לזיז בסלע.

בדרך חזרה לא יכולתי שלא לחייך. כמעט אף אחד לא ישב במכונית שלו. בצד הדרך ישבה משפחה ואכלה סנדוויצ'ים. זוג צעיר עמד עם הגב לנוף ההררי ועשה סלפי. חבורת נ-נחים הדליקו את המוזיקה שלהם והתחילו לרקוד על גג המכונית, וגברת זקנה וקטנטנה מחאה איתם כפיים בהתלהבות. כשהגעתי לאוטו, מצאתי את אמא מאכילה את איתן ואת דור ולבונה עומדים עם עוגה חתוכה ושקית עוגיות.

"אתה בא איתנו? אנחנו הולכים לחלק צ'ופרים לחברינו לפקק..." אמרה לבונה. קצת התפדחתי, אבל החלטתי להצטרף. עברנו ממכונית למכונית, והצענו לאנשים. "תודה, נשמה! כפרה עלייך", אמרה אישה מבוגרת ולקחה עוגייה, והזוג עם הסלפי לקח פרוסת עוגה והצטלם איתה ואיתנו. היו כאלה שרצו, היו כאלה שלא - אבל כולם חייכו אלינו ואמרו שאנחנו חמודים.

פתאום שמענו מקדימה קול רעש גדול, ואחריו קריאות שמחה ומחיאות כפיים. "הם בטח הצליחו להזיז את הסלע!" אמרתי לאחים שלי. תוך כמה דקות הגיעו אבא ורונן, מזיעים ומלוכלכים, אבל מרוצים מאוד.

"זה היה מדהים", אמר רונן, "מה זה הסתבכנו שם. מזל שהיה שם מפעיל מנופים שעזר עם הרצועות, ושוטר שכיוון את כולם, וגם מרצה לפיזיקה שעזרה למצוא איפה בדיוק כדאי לתקוע את מוט הברזל..."

"ממש כמו בהקמת המדינה", חייך אבא, "כל אחד נותן את חלקו, וביחד זה הולך!".