בשבע מהדורה דיגיטלית

אל מול השכול

אל תתעלמו, תמשיכו לשתף, וכשאין לכם מה לומר פשוט תשתקו – מדריך קצר להתייחסות למשפחות השכול, מפיה של אם שכולה

אסתי רמתי , ב' באייר תשע"ו

תפקיד החברה הוא להרים את המשפחות וליצור אצלן אופטימיות ותקווה.
תפקיד החברה הוא להרים את המשפחות וליצור אצלן אופטימיות ותקווה.
איור: עדי דוד

בקיץ האחרון יצא לי לצפות בפאנל של אימהות שכולות בכנס וידאותרפיה בבית הספר 'מעלה'.

היה מרתק, מרגש ועצוב. אבל המשפט שנחקק בזיכרוני היה של מרב (שם בדוי), שבנה נפל ב'צוק איתן': "צריך לכתוב ספר שיסביר לאנשים איך להתנהג עם משפחות שכולות".

אין ספק שמדובר בבור התנהגותי שאף אחד לא רוצה ליפול בו. קשה לי להאמין שיש מישהו שהלב שלו לא נשבר למראה המשפחות השכולות. ודווקא בגלל זה אנחנו עומדים מולם נבוכים, מגמגמים ובעיקר חסרי אונים. מה אומרים? מה עושים? איך לא פוגעים?

אז הרמתי טלפון למרב. "תשמעי", אמרתי לה, "ספר אני לא יכולה לכתוב, אבל אשמח אם תסבירי לי למה התכוונת, ואני אקדיש לזה את הטור שלי".

הקדמה קצרה: מרב היא הראשונה להודות שכשם שפרצופיהם שונים, כך השכול שלהם שונה. "אפילו באותה משפחה, אנשים מתמודדים אחרת", היא אומרת. לכן צריך לקחת את הדברים כמות שהם: תחושותיה של אם שכולה ספציפית, שיש לה תובנות גם מאנשים נוספים במצבה. אתם מוזמנים לקרוא, להפנים ולהשתמש בשיקול הדעת שלכם כדי לשפוט עד כמה העצות מתאימות לכם ולסביבתכם.

הבקשה הראשונה של מרב הפתיעה אותי. "לחייך", היא אמרה. "כשהאנשים מולך תמיד עם סבר פנים רציני ופרצוף תשעה באב, זה משדר מסר של 'אין לך סיכוי'". היא הסבירה שהשכול משאיר את המשפחה עם עצב קבוע בלב. ולדעתה, תפקיד החברה הוא להרים את המשפחות וליצור אצלן אופטימיות ותקווה. אני מתארת לעצמי שהכוונה לא בתוך ימי השבעה, או במקום שזה לא שייך. צריך לתת את הזמן לאבל; אבל השאיפה, בסופו של דבר, היא לחזור לחיים כמה שיותר בריאים ושמחים.

אחת הדרכים לעשות את זה, היא להמשיך לשתף בחיי החברה. "הדירו אותי מהרבה תחומים בחיים", מרב סיפרה, "אבל אני רוצה להמשיך ולהיות מעורבת. יש לי עוד המון מקומות בחיים שלי, מלבד העובדה שאני אם שכולה. אני לא רוצה להיות רק דגל של החברה". היא שאלה ידידה למה כבר לא מזמינים אותה למפגשי חברות. החברה השיבה שלא נעים להן לדבר בחברתה על הצרות הקטנות שלהן, כמו קיטורים על ניקיונות לפסח. אז נכון, למרב יש צרות גדולות יותר, אבל גם לה קשה לנקות לפסח. ועוד יותר קשה לה להרגיש מבודדת.

ומה אומרים להורה שכול? קודם כול, בשום פנים ואופן לא אומרים אמירות קשות וישירות בסגנון "אוי, קרה לך את הדבר הכי נורא שיכול לקרות". זה בהחלט לא מעודד. בכלל, אם אין מה להגיד, לא תמיד חייבים למצוא משהו בכוח. וכדאי מאוד לנסות להיות רגישים. שאלה כמו "הכול טוב?" אולי נאמרת סתם כמטבע לשון, אבל לא, ברור שלא הכול טוב אצל משפחה שכולה. מצבי הרוח הם כמו רכבת הרים, ותקופות שמחות בשביל כולם, כמו החגים, יכולות להיות מכאיבות במיוחד. "ואם אתם שואלים מה שלומי, יש לי מה לענות", היא מוסיפה. "אם אתם לא רוצים לקבל תשובה, פשוט תגידו 'בוקר טוב'".

לפי מרב, הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר הוא "אפשר לעזור במשהו? אפשר להקל?" וגם אם אין, היא זוכרת את המציעים, ובהחלט מנצלת את ההצעה שלהם בעת הצורך. "פשוט להיות נוכח איתנו בכאב, לתמוך, זה מה שעוזר". היא סיפרה בהתפעלות על חברה, לא קרובה במיוחד, שמאז שהבן נפל שולחת מסרון מדי יום שישי: "שלום מרב, חשבתי עלייך. שבת שלום ובשורות טובות". תשומת הלב הקטנה הזאת מחממת את הלב, וההתפתחות הטכנולוגית אפילו לא מכריחה אותנו לדבר פנים אל פנים אם זה קשה.

אבל מבחינת מרב, היחס הנורא מכול הוא ההתעלמות. "יש אנשים, חלקם קרובים אליי ממש, שפשוט ניתקו מגע", היא אומרת בכאב. "הם לא מסוגלים להתמודד. יש אנשים שחוצים את הכביש כשהם רואים אותי. זה גורם לי להרגיש מצורעת, וזה מאוד פוגע". היא מספרת על חברה שכולה שאחד מחבריה לעבודה הפסיק לומר לה שלום, עד שהיא עצרה אותו יום אחד ושאלה מה קרה. "לא רציתי לפגוע בך", גמגם הקולגה בחוסר נעימות. "ואתה לא חושב שלא לומר שלום פוגע יותר?" היא שאלה. אז בין אם ההתעלמות נובעת מפחד סמוי שמה שקרה להם יקרה גם לנו, כפי שחושבת מרב, או מסתם חוסר נעימות ומבוכה - בריחה מהמפגש היא לא הבחירה המוצלחת.

נראה לי שהדברים של מרב נכונים לא רק לגבי משפחות שכולות, אלא לגבי היחס לכל מי שנקלע למשבר קשה. צריך לראות את האדם הרגיל שמעבר לתיוג, ולתמוך בו ככל האפשר בטבעיות, ברגישות ובאופטימיות. "חמלה - כן", סיכמה מרב, "אבל לא רחמים. אל תעמדו מעליי ותזכירו לי כמה אני מסכנה".

בדמייך חיי

דיברנו על אופטימיות? יום העצמאות הוא החג של רואי חצי הכוס המלאה. ועם כל מה שזקוק לתיקון כאן, אני באמת חושבת שמגיעה לנו אחלה מדינה.

בשבוע שלפני פסח, ממש כמה ימים לפני החג, עמדתי בתור ארוך ומשתרך. יחד איתי עמדו דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, בודדים וזוגות. לא מפתיע, אתם בוודאי אומרים לעצמכם, בשנה הבאה תקדימי את הקניות לחג. אבל לא, זה לא היה תור ברמי לוי - זה היה בבית נוער ביישוב הסמוך, וכל מי שהזכרתי קודם הגיע כדי לתרום דם. מה אומר לכם? התרגשתי, ולא רק בגלל שלראשונה בחיי ערפדי מד"א עמדו להוריד לי חצי ליטר מהאדום אדום הזה. אין על עמישראל, באמת שאין.

eramati@gmail.com