בשבע מהדורה דיגיטלית

חלולים בצמרת

כשמערכת הביטחון משדרת הססנות והתייפייפות וכובלת את ידי הצבא בשדה הקרב, הנאומים העלובים הופכים לעוד פחות נסלחים.

אבי סגל , ב' באייר תשע"ו

נאומו מייתר את הצורך בטקס אלטרנטיבי. האלוף יאיר גולן
נאומו מייתר את הצורך בטקס אלטרנטיבי. האלוף יאיר גולן
צילום: גפן רזניק, דו"צ

א. מדור זה צפוי להגיע אל הקוראים בעיצומו של יום הזיכרון.

בינתיים אני די במתח לשמוע את נאומי האזכרה של ראשי מערכת הביטחון ביום זה: האם הם יעסקו בלקח שיש ללמוד ממערכות ישראל? האם קצין בכיר ידבר על תהליכי האשפיזציה והחיזבאליזציה המדאיגים בחברה הישראלית? האם שר הביטחון יגנה את גירוש הערבים במלחמת השחרור וישווה את הלוחמים שלנו לדאעש? האם רמטכ"ל לשעבר יטען שננצח את חמאס בכך שנהיה מוסריים ונגדל כלניות במקום להילחם? למה לא בעצם? למה נועד יום הזיכרון אם לא כדי ללמוד מוסר מבכירי הצבא?

ב. עיניכם הרואות: לבי ביום השואה ואנוכי ביום הזיכרון. למרבה הצער, הזיכרון שלי עדיין כולל את דבריו הדוחים של סגן הרמטכ"ל בשבוע שעבר. הכול היה שם, בנאומו של יאיר גולן: חוסר הבנה היסטורי, ביזוי זכר השואה, זיהום פוליטי של הצבא, פגיעה באזרחי המדינה ופגיעה במדינה עצמה. הפרשנות המעוותת של הדברים והגיבוי האוטומטי שהאיש קיבל מגורמים בכירים אחרים היו רק חטא שנוסף על הפשע.

ג. קראתי את הנוסח המלא של הנאום, כפי שפורסם בכלי התקשורת. ומה שבלט לרעה בעיניי, אולי יותר מכל דבר אחר, הוא ההתייחסות המינימלית להתגברות האנטישמיות בעולם, לאסלאמיזציה המפחידה של אירופה, למאמץ האיראני לבצע בנו שואה נוספת, לתופעות החרם והדמוניזציה למדינת ישראל. ובכן, בנאום של גולן אין התייחסות כזאת כלל. אפילו לא מינימלית. לא קריקטורות אנטישמיות, לא גלוחי ראש נאצים, לא מפלגת הלייבור, לא חמאס ולא בצלם, כלום. היקום בראשו של גולן כולל את הנאציפיקציה היהודית בישראל, וזהו. זה יום השואה בשבילו.

ד. אמנם גם בימי שואה בעבר נישאו נאומים נגד גזענות ושנאה שמזכירים ימים אפלים. רק שאותם נאומים התייחסו לגזענות ולשנאה של אומות העולם בלבד. "שוב נשמעים קולות נגדנו המטיפים תורות של גזענות. שוב עדים אנו לרוח הפייסנות המרחפת על פני העולם והנוטה לשים את הצדק והאמת כקורבן על מזבח הרודנות והסחטנות.

אכן כיום יכול עמנו, הודות לעצמאותנו לעמוד בפני כל הסכנות הללו, ונוכל להן כי כוחנו עמנו". כך אמר יצחק רבין לפני ארבעים שנה, בטקס שנערך בקיבוץ תל יצחק, בדיוק במקום שבו דיבר סגן הרמטכ"ל הנוכחי. גם מאמר המערכת של 'הארץ' מאותה שנה תהה אם מה שקרה בימי השואה לא יכול לחזור במדינה אחרת. ולא, הכותב ממש לא התכוון לישראל.

ה. ואילו כיום, במקום לומר שכוחנו עמנו והוא שימנע בעתיד שואה נוספת, אנחנו נאלצים ללמוד מראשי הצבא והמדינה כיצד לא להשתמש בו. בני גנץ, יאיר גולן, גדי "לרוקן מחסנית על ילדה" איזנקוט ובוגי "אנחנו לא דאעש" יעלון. מוזר בעיניי שעדיין קיים טקס שואה אלטרנטיבי. אין שום צורך בטקס אלטרנטיבי כשהכול היום אלטרנטיבי.

ו. אז כיצד השתלט כאן השיח הגלותי והמוסרני על צה"ל ומערכת הביטחון? איך קורה שאנשים בצמרת הצבא – בעצם למה לכבס מילים: שמאלנים בצמרת הצבא – עורכים השוואות מטורללות בלי להרגיש שום דבר חריג או לא נעים? אולי זה בכלל מתחיל בוואקום ורבאלי. קשה לנאום היום על נושאים שעסקנו בהם פעם. לדבר על שלום זה לא רלוונטי, לדבר נגד אירופה זה לא פוליטיקלי קורקט, אז מה נשאר אם לא להתגרד בתוך עצמנו?

ז. אבל ישנם, כמובן, זרמי עומק שמובילים לשיח הזה, ובין היתר הם תוצאה של התפתחות הרשתות החברתיות. מצד אחד, הגילוי של אחרוני האליטות הלבנות שהמדינה זה כבר לא הם, שיש כאן חברה שלמה שמתנהלת בקודים אחרים, בשפה אחרת, בלי שום נימוס אירופי אנין ומבטא ייקי. קצת מצחיק שדווקא את האנשים האלה משווים לגרמנים של פעם, אבל זה המצב.

ראשי המדינה והצבא, המורמים מעם, לא יודעים מהיכן כל הוואחשים האלה נפלו להם, למרות שהם היו כאן כל הזמן. התוצאה: הם מפחדים. ומי שמפחד יורה לכל הכיוונים, בלי סינון ובלי שכל. ומצד שני, שיח ההשוואות לנאצים וממשיכי דרכם, שהתפתח להפליא ברשת בשנים האחרונות עד שהפך כבר לקלישאה. ומה כבר יכול להיות נאום של קצין צבא ביום השואה אם לא קלישאה אחת גדולה וחלולה?

ח. דבר אחד אפשר לראות בבירור: את הקשר ההדוק בין קצינים שלומדים מהשואה כיצד לא להיות נאצי ובין העובדה שהם מפקדים על הצבא החזק ביותר באזור ועדיין לא מסוגלים לנצח באף מלחמה. נאומו של גולן משך אש לא רק בגלל הדברים מעוררי המחלוקת עצמם אלא גם בהיותו חלק ממערכת שלמה של רכרוכיות צבאית ומדינית נוכח הנאצים האמיתיים שמאיימים עלינו מבחוץ. כשמערכת הביטחון משדרת הססנות והתייפייפות וכובלת את ידי הצבא בשדה הקרב, הנאומים העלובים הופכים לעוד פחות נסלחים.

ט. אבל מה אני מדבר על יום השואה כשאנחנו בכלל ביום הזיכרון לחללי צה"ל. כבר שנים מתנהלים אצלנו דיונים סוערים סביב מהותו של יום הזיכרון: אם לייחד אותו לחללי צה"ל בלבד או גם לאזרחים נפגעי פעולות איבה; אם לכלול בו רק את מי שנפל בקרב או גם את לובשי המדים שנהרגו בתאונה או מחוץ למסגרת הצבאית.

אני יודע שהמילים הבאות אינן קלות, אבל היי – כך גם החיים. אם נאומים כמו ששמענו לאחרונה ימשיכו להישמע בצמרת צה"ל, עוד עלול להתפתח כאן דיון חדש: אם להקדיש את יום הזיכרון אך ורק ללוחמים שנפלו למען ביטחון העם והמולדת, או גם לפראיירים שיצאו למות במלחמה ללא מטרה בשם המוסר המעוות של לקחי השואה.