לזכותו של משרד היועץ המשפטי לממשלה אפשר לומר שתמיד זה נגמר בלא כלום.
לגנותו אפשר להזכיר שלפעמים, למרות שהוא יודע שהתיק ייסגר, הוא משתף פעולה עם הצורך התקשורתי של חבר כנסת או שר ונענה לדרישה לפתוח בחקירה נגד אלמוני שהפיץ תמונה של איש ציבור במדים נאציים.
הכותרות בתקשורת זועקות הסתה, אבל האותיות הקטנות בגוף הכתבה תמיד יספרו שהחקירה היא בחשד להעלבת עובד ציבור - הסעיף היחיד שאפשר לעקם אותו, ולו לשעה קלה ובאופן תיאורטי, כדי שיהלום את המעשה של הלבשת פוליטיקאי, איש צבא או שופט במדי האס אס.
אבל נדמה שגם מהטקס הזה, של הפתיחה בחקירה הפיקטיבית, הגיע הזמן להיפרד. שהרי קשה להצביע על חילוק של ממש בין הבעת הדעה החזותית אשר משווה בין אנשים שחיים היום בישראל למי שחיו בגרמניה בשנות השלושים, ובין התבטאות מילולית המביעה בדיוק את אותו הדבר. או במילים אחרות, מה שמותר לסגן הרמטכ"ל, מותר גם לשייגץ בן שש עשרה וחצי.
פרובוקציה בחסות המשטרה
הרהור נוסף על הסוציולוגיה של האכיפה עלה השבוע משני אירועים שהתרחשו בהפרש של ימים אחדים, ובמרחק של כמה עשרות מטרים זה מזה. ביום השואה השנה, כמו בימים רבים אחרים בשנה זו ובשנים אחרות, הר הבית היה סגור ליהודים. קטינה כבת שבע עשרה, פעילת ארגון 'חוזרים להר', מחתה נגד האיסור בהצבת שלטי מחאה סמוך לשער המוגרבים בכניסה להר. באחד נכתב "אין כניסה ליהודים וכלבים". השני פירט את האנלוגיה ההיסטורית במילים מפורשות יותר: "היום, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הר הבית סגור לכניסת יהודים, בדומה לעשרות מקומות שנסגרו לכניסת יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה באירופה".
השוטרים המוצבים במקום דרך קבע מיהרו לעצור את הנערה, והיא הובלה לתחנת המשטרה בחשד להפרת שלום הציבור. לא נסתכן יתר על המידה אם נהמר שהתיק ייסגר ללא הגשת כתב אישום, משום שבמשטרה יתקשו להסביר מדוע האסוציאציה הזאת פחות לגיטימית מכל האחרות המזכירות "ימים אפלים". אבל השוטרים ידעו היטב כי כאשר מדובר בפעילה של 'חוזרים להר' - מעצר לא חוקי שפוגע באופן בוטה בחופש הביטוי יעבור בלי מהומה תקשורתית מיוחדת.
למרות זאת, לו רצו רשויות החוק, לא היה קל מלעצור בראשית השבוע את 'נשות הכותל' שהוציאו אל הפועל את הפרובוקציה שתכננו בחול המועד פסח. הסעיף בחוק צוין כבר לפני שבועיים על ידי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט: טקס שכזה נוגד את חוק המקומות הקדושים. לו רצו, יכלו בוודאי להוסיף עילת מעצר אחרת המוכרת היטב לשוטרים - הפרת שלום הציבור. שהרי בשם מניעת מהומות גוררים למעצר כל יהודי המבקר על הר הבית שמעז למלמל בשפתיו דבר שיכול להתפרש כתפילה. אבל אכיפת החוק על 'נשות הכותל' לא מתקבלת בברכה בתקשורת הישראלית, ולכן גם כשהנשים סירבו לדרישת השוטרות במקום להימנע מהטקס האסור, אף אחת מהן לא נעצרה. מי שכן נעצר היה ראש עמותת 'עטרת כהנים', מתי דן, שמחה נגד הפרובוקציה. הוא, על פי השוטרים, הפר את שלום הציבור.
לא רק מקל עם סמרטוט
מה עבר על דגל המדינה בבתי המשפט מיום העצמאות שעבר עד יום עצמאות זה? ובכן, מתברר שלא מעט. עיריית ירושלים, למשל, נאלצה לשלם השנה פיצויים של 35 אלף שקלים לאדם כבן ארבעים שטייל לפני כמה שנים ברובע היהודי בירושלים, כאשר תורן גבוה שעליו התנופף דגל נפל על ראשו. בעקבות הפגיעה פונה האיש באמבולנס לבית החולים הדסה עין כרם, שם נזקק ללא פחות מ‑11 תפרים בראשו, שנעשו בהרדמה מקומית. בבית המשפט טענה העירייה כי פקח שלה שנכח במקום ותיעד את המקרה אישר אמנם כי האירוע המצער אכן התרחש, אך לא היא הציבה את התורן או תלתה את הדגלים, והיא אינה יודעת מי עשה זאת.
אבל שופט בית משפט השלום בעיר, עבאס עאסי, סירב לפתור את העירייה מאחריות. "סבורני כי בנסיבות אלה, כאשר היו במקום מספר תרנים גדולים יחסית, עליהם מונפים דגלים, סביר להניח שהנתבעת ידעה, ולמצער הייתה צריכה לדעת ולהבחין בהם, ובהתאם לכך אף הייתה צריכה לוודא שהם מותקנים בצורה מקצועית ובטיחותית, או להסירם מהמקום", כתב השופט. "משלא עשתה כן, הרי שהיא הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי ציבור המבקרים העוברים והשבים".
לעיריית רמת גן הדגלים עלו הרבה יותר. השנה הסתיים מאבק משפטי מתיש בין העירייה, שביקשה להקים רחבת דגלים מרשימה, ובין בעלי בניין הניצב בסמוך, שטענו כי הרחבה חוסמת דרך המובילה לבניין כבר עשרות שנים. העירייה מצִדה נופפה בהחלטת ועדת התכנון המקומית שאישרה את תוכנית הקמת הרחבה. אך בוועדה המחוזית קבעו כי התב"ע מציינת במפורש כי השטח נועד "לדרך", ולכן האישור להקמת רחבת דגלים במקום אינו בר תוקף. העירייה ניסתה את כוחה בערעור לבית המשפט המחוזי, אך כשלה גם שם. רק הוצאות המשפט ששילמה העירייה לבעלי הבניין הגיעו לארבעים אלף שקלים.
בנס ציונה דווקא יצאה העירייה כשידה על העליונה, לא מעט בזכותו של דגל המדינה. תושבים של אחת השכונות בעיר הגישו לוועדה המחוזית ערר על תוכנית העירייה להעתיק זכויות בנייה ממתחם אחר בעיר אל תוך שכונתם. הם טענו כי השכונה צפופה דיה, כי חסרים בה מקומות שישמשו שטחי ציבור, וכי העתקת זכויות הבנייה לשכונה יכלו בה את עתודות הקרקע. העירייה השיבה כי העברת הזכויות חיונית כדי לשמר את "הבית המשותף הראשון". זהו המתחם שבו התיישבו חלק ממקימי היישוב נס ציונה לאחר שעזבו את נחלת ראובן, נקודת ההיאחזות הראשונה במושבה. בבית המשותף הופעל בית הספר הראשון ביישוב והתקיימו פעילויות קהילתיות ראשונות. אבל חשיבותו ההיסטורית המיוחדת חורגת מכל אלו: במתחם הבית המשותף הונף לראשונה דגל הלאום, עוד קודם שנקבע כדגלה הרשמי של התנועה הציונית. כדי לשמר היטב את "הבית המשותף", יחד עם עוד ארבעה עצי פיקוס היסטוריים הסובבים אותו, קבעה הוועדה כי למרות ההתנגדויות, תוכנית העירייה תאושר.
את תאמר חדיגה, צעיר ערבי מחיפה, הדגל הציל מהרשעה בעבירה פלילית. נגד הצעיר הוגש כתב אישום על התבטאות גזענית באירוע ספורט, עבירה שנאכפת בחומרה רבה בשנים האחרונות. היה זה לאחר שהצעיר הערבי תועד כשהוא קורא מהיציע "מוות ליהודים" ו"שתישרף תל אביב".
שופטת בית משפט השלום בתל אביב, לימור מרגולין-יחידי, החליטה להקל מאוד עם הצעיר, לאחר שהשתכנעה שהקריאות "גם אם הן נפסדות, היו מקובלות באותה עת במידה מסוימת של בדיחות הדעת בין אוהדים". למסקנה כי הקריאות לא נבעו ממניע גזעני הגיעה השופטת מהעובדה שהצעיר הערבי למד בעבר בבית ספר יהודי, הוא לומד באוניברסיטה ביחד עם סטודנטים יהודים וחבריו הם יהודים. הוא עצמו אוהד של קבוצת מכבי חיפה, קבוצה יהודית, ובמשחק המדובר התמודדו שתי קבוצות יהודיות. אך העובדה שצבעה יותר מכול את הקריאות המגונות בצבע הנכון, הייתה זו שבעת ישיבתו ביציע באותו משחק, היה הצעיר הערבי לבוש בצעיף שעליו דגל ישראל.
השופטת ויתרה לפיכך על ההרשעה והסתפקה בעונש קל להפליא - הרחקתו לשנה ממשחקי כדורגל, עד סוף השנה האזרחית הקרובה. היא אפילו התירה את כניסתו למשחקי אימון.
השנה עוד נחקרים כמה אירועים דוחים במיוחד של ביזוי הדגל על ידי פעילי שמאל קיצוני, כל זאת על רקע שישה חודשי עבודות שירות שהחל לרצות זה לא מכבר פעיל חרדי אנטי ציוני בשם אלחנן אסתרוביץ'. את העונש קיבל אסתרוביץ' על שורה של מעשי ונדליזם שעשה לפני כארבע שנים ביד ושם ובאתר גבעת התחמושת. הוא ריסס שם כתובות גרפיטי נגד "המשטר הציוני", ואף שרף תורן כך שהדגל שעליו נפל ארצה. אסתרוביץ' הואשם בעבירות של השגת גבול, של היזק לרכוש, של השחתת פני מקרקעין וכן בעבירה על חוק הדגל.
בערעור לבית המשפט המחוזי תקף עורך דינו את ההרשעה, בין השאר בטענה שחופש הביטוי גובר על כבודו של הדגל. השופטים דחו את הערעור, לא לפני שציטטו את השופט מישאל חשין ז"ל שנדרש לפני שנים למקרה שבו היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להעמיד לדין עסקן חרדי שטען ברדיו שדגל ישראל הוא לא יותר מ"סמרטוט ועליו כחול ולבן". "דגל ישראל אין הוא סך הכול ביטוי של מקל עם סמרטוט של כחול לבן עליו", כתב אז השופט. "דגל ישראל הוא אני ואתה ואת, הוא והיא, הם והן, אנחנו וילדינו. וגם מי שהלכו ולא ישובו אלינו, ואנו כולנו, אין אנו סמרטוט".