למרות החששות שעלו מפני פתחון פה לשונאי ישראל, פוטנציאל הנזק של דברי סגן הרמטכ"ל יאיר גולן לא התממש באופן מיידי.
פה ושם רואים שימוש מינורי בדבריו, אבל גם שימוש זה אינו מתקפה ישירה, אלא ניצול של הדברים כדי להצדיק ביקורת דומה שנאמרת כלפי ישראל.
מהדי חסן ב'גרדיאן' שואל למה משתיקים מבקרים לא יהודים כאשר הם משווים בין גרמניה הנאצית לישראל, בשעה שלסגן רמטכ"ל בצה"ל הדבר מותר. האתר האנטי-ישראלי הארסי 'מונדווייס', שמנוהל בידי היהודים פיליפ וייס ואדם הורוביץ, קובל על הממשל בוושינגטון על שאינו מעצים את ביקורתו כלפי ישראל, ומייעץ לקחת דוגמה מיאיר גולן.
הרהרתי למה התגובה היא מינורית, והתשובה הפשוטה היא שגולן היה מתקבל כגיבור רק אילו היה עושה משהו דרמטי, למשל פורש מתפקידו כסגן הרמטכ"ל ומצטרף לארגון כמו 'שוברים שתיקה'. הוא היה זוכה לנקודות גם אילו היה מפוטר מתפקידו – קדוש חייב להיות גם מעונה. גדעון לוי סיכם את הדברים בעיתון 'הארץ': "זה היה יכול להיות מרשים ומעורר כבוד, אלמלא בעיה אחת קטנטנה: שלושתם לא עושים דבר כדי לשנות את המצב שנגדו הם יוצאים".
לשונאי ישראל לא נוח להסתמך על בכירים ישראלים, כי הדבר יוצר סתירה במשנתם. אם אלו אנשים מצפוניים וערכיים ובכל זאת הגיעו לאן שהגיעו בצמרת הביטחונית, משהו כאן לא מסתדר. דבריו של גולן ישמשו כלבנה אחת בטיעון האנטי ישראלי, אבל זאת לא תהיה לבנת חבלה שגורמת לפיצוץ אדיר.
האמור לעיל אינו סיבה להקל ראש בדבריו המקוממים של גולן. כן, הוא אשם בזילות השואה. מי שרץ להגן עליו שוכח, כנראה, שהגיב אחרת כשהשואה גויסה על ידי הצד השני במפה האידיאולוגית. בזמן הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, כשהתקשורת התמסרה ברצון להשחיר את המגורשים, משפחה מגורשת אחת העתיקה בכוונה את הפוזות של יהודים לאחר נפילת גטו ורשה. בעקבות זאת הארץ רעשה, גייסו נגד המגורשים את 'יד ושם' ומה לא. אצל גולן הדבר מתואר כאקט מצפוני מהמדרגה הראשונה.
פרשת גולן מנוצלת בעיקר לנרטיב אחר המשודר בארץ ובעולם: הצמרת הביטחונית הישראלית נגד נתניהו. כדי לפגוע בנתניהו מעלים את הטיעון שבנושאים רבים, כגון הסכם הגרעין עם איראן, צה"ל רואה את הדברים בצורה יותר חיובית מנתניהו. בהקשר זה גם מצטטים את הרמטכ"ל גדי איזנקוט על הדברים החיוביים בהסכם הגרעין, או לגבי הסכמים אפשריים עם הפלשתינים. הדבר נועד לשמש את הטיעון העיקרי - שנתניהו למעשה פוגע בביטחונה של ישראל, ולכן מי שכופה על ישראל ויתורים משרת אותה יותר מנתניהו.
דבר אחרון: קשה להשתחרר מהתחושה שדברי סגן הרמטכ"ל נאמרו על רקע התמיכה הציבורית בחייל אלאור אזריה, שהולכת נגד הרוח הנושבת מצמרת צה"ל. המסר של גולן, כמו דברי יעלון נגד "התבהמות" בצה"ל, יוצר מגרש משפטי בלתי הוגן לנאשם. המסר הזה קובע, למעשה, שבלי הרשעתו של אזריה ושליחתו לכלא לעונש מאסר ממושך, לא נוכל להתנקות מהשוואות לגרמניה הנאצית.
לאחר שהוגש כתב אישום נגד החייל, עקרון הסוביודיצה שהפך למרמס חייב לפעול. אם יש לערוץ 2 צילום וידיאו שעשוי לשפוך אור על האירוע, שיגישו אותו לפצ"ר ולסנגוריה. אם יש לאלוף גולן תובנות בנושא, שיפעל בצורה שקטה ואחראית במקום לנצל את הבמה בדרך מעוותת ובלתי אחראית לחלוטין.
הטעות של מאיר דגן
בשבוע שעבר שודר בתוכנית 'עובדה' ריאיון שהעניק לאילנה דיין ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן ז"ל, לפני מותו. בתוך הריאיון סיפר דגן על ההתמודדות עם תוכנית הגרעין האיראנית. דגן התנגד לפעילות ישראלית חד-צדדית, מתוך חשש להסתבכות של ישראל במלחמה אזורית, וזכה לגיבוי מראש השב"כ דאז יובל דיסקין ומהרמטכ"ל גבי אשכנזי.
על פי הריאיון, אהוד ברק חזר מוושינגטון עם התובנה שהאמריקנים מציבים אור צהוב מהבהב לישראל, על פי שיחתו עם ראש ה‑CIA ליאון פאנטה. דגן ביוזמתו, ומאחורי גבו של נתניהו, מיהר להתקשר לפאנטה ולדווח לו על דברי ברק. דגן האיץ בפאנטה להפוך את הצהוב המהבהב לאדום, ולתת לישראל להבין שארצות הברית תתנגד לתקיפה ישראלית על מתקני הגרעין האיראניים. הבכירים בישראל שהתנגדו לתקיפה באיראן העדיפו לסמוך על ארצות הברית שתמנע פצצה גרעינית איראנית.
רצה המקרה, ובמוסף יום ראשון פרסם ה'ניו-יורק טיימס' כתבת תחקיר על בן רודס, סגן היועץ לביטחון לאומי. בכתבה הודה רודס בפה מלא שמכר לתקשורת תיאור שקרי על המגעים בין ארה"ב לאיראן. הגרסה הרשמית הייתה שארה"ב ראתה הזדמנות פז בעלייתו של חסן רוחאני לנשיאות, ולכן מיהרה לפתוח במשא ומתן עם איראן, כדי לחזק את הסיעה המתונה מול השמרנים. למעשה השיחות החלו עוד לפני עלייתו של רוחאני לשלטון. אובמה ורודס רצו בכל מאודם התפייסות עם איראן, על מנת שארה"ב לא תיגרר למלחמה מזרח-תיכונית נוספת ותוכל להתנתק מהאזור - גם אם איפא"ק, ממשלת ישראל ומדינות המפרץ לא יאהבו זאת.
בשחצנות רבה מתאר רודס את אובמה ואת עצמו כמי שנאלצו לנקות את הברדק ביחסי החוץ של ארה"ב שהותירו אחריהם אנשי הממסד הוותיק. הממסד המדובר כלל אישים כמו הילארי קלינטון וליאון פאנטה. הכתב דוד סמואלס ביקש את תגובתם ופאנטה נעתר. פאנטה התייחס לסוגיית הגרעין האיראני, וטען שיחד עם הווטו האמריקני העביר לישראל מסר מרגיע, שלהערכתו אם ישתכנעו האמריקנים שאיראן מפתחת נשק גרעיני – אפשר לסמוך על אובמה שימנע זאת. "האם זו ההערכה שלך גם עכשיו?", נשאל פאנטה בידי סמואלס. "מרבית הסיכויים שלא", ענה פאנטה, "כל המורשת שאובמה עבד עליה הייתה 'אני אהיה זה שיסיים את המלחמות'. אם תחריף את הסנקציות על איראן זה עשוי לגרום למלחמה, אם תחל להתנגד לאינטרסים של האיראנים בסוריה זה גם עשוי להצית מלחמה".
דגן, עם היותו אדם עתיר זכויות, הוכיח שוב שהפקידים הבכירים לא תמיד קולטים את המציאות טוב יותר מהפוליטיקאים.