68 מעלות בצל

הקעקועים והשפה לא ממש עושים לכם את זה? 'הצל' לא ייקח את זה קשה, וימשיך בקול שהוא מוביל ברשת עם אחד מעמודי הפייסבוק האהובים

נדב גדליה 'עולם קטן' , ח' באייר תשע"ו

לאיים. הצל
לאיים. הצל
צילום: פלאש 90

מוצאי יום השואה. בדרום תל אביב אווירת היום הקודר מתחלפת אט אט בזרימת הלילה הסואנת. בתי הקפה פושטים בגדי עצב ומזמנים אליהם היפסטרים מקומיים הנעים בינות לגרפיטי הרחוב האמנותיים המרמזים לא פעם על מחאה כלשהי.
"כילד היה לי מאוד קשה להאמין באלוקים. הרגשתי שאף אחד לא מקשיב לי ושתפילותיי אף פעם לא נענות. אחר כך הגשמתי דברים בחיים בצורה כזו שאי אפשר לומר שאין אלוקים. אני מאמין, אבל האמונה שלי מן הסתם שונה מזו שלך. מסורת אנחנו שומרים: עושים קידוש, צם בכיפור כמובן, שומר חגים, גם בשביל הילד שלי. נרצחנו על המסורת היהודית - מי אני שאפסיק את זה?"

בדירה קטנה יושב יואב אליאסי, להלן "הצל", ומנסה להרדים את בנו הבכור קאי ללא הצלחה יתרה. שלוש הצ'יוואוות שלו פולטות נביחות קולניות במקום לזמר שיר ערש. ערב לא קל. "אתה יודע מה הדרך הכי טוב שלי להרדים אותו?" שואל אותי אליאסי. "באיומים", הוא משיב בחיוך בלי לצפות לתשובה, ומיד מופקת סימולטנית האנלוגיה הנוגעת הלכה למעשה למלחמה האישית שלו בטרור ובשמאל המתייפייף, כלשונו. "אני קונה לקאי צעצוע בבוקר ואם הוא לא רוצה לישון - אני אומר לו שהוא יפסיד את הצעצוע. וזה עובד, כי יש לו מה להפסיד.

"אותו דבר צריך לעשות מול הערבים - לאיים עליהם שמי שלא יפגין נאמנות למדינה יפסיד את הזכויות שלו כאזרח. עכשיו הם עושים מה שהם רוצים ותומכים בטרור מסיבה אחת פשוטה - אין להם מה להפסיד. הם יודעים שהמדינה לא תעשה להם כלום.

"היום הייתי בפגישה ברחוב שוקן, מטר מהמערכת של 'הארץ'. כולם עומדים בדממה בצפירה מכבדים את המעמד, ואז עובר לו ערבי צעיר על אופניים וצוחק לנו בפרצוף, שורק, עושה קטעים. לא יכולתי להכיל את זה, ניסיתי להושיט יד ולא הצלחתי לתפוס אותו. בסוף אמרתי לעצמי מזל שלא הצלחתי לתפוס אותו... קשה לשלוט בדחף שאוחז בך ביום הטעון הזה אחרי שכל הלילה אתה רואה סרטי שואה, ושומע עדויות. ראיתי ערבים יושבים בחנויות בשקט, ועם זה אין לי בעיה, ואז בא הנער הערבי הזה ככה...

"סבא שלי מצד אמא היה ניצול שואה. הוא היה אדם מאוד מופנם שלא אהב לספר על השואה. אבל ממילה פה ומילה שם הבנתי שהוא היה פרטיזן ונלחם קשות יחד עם אחיו. את סבתא שלי הוא הכיר על רכבת במחנה השמדה. הלוואי שהייתי זוכה להכיר אותו יותר".

הצל
צילום: יח"צ פייסבוק

נדמה שאתה לוקח הכול קשה מדי.

"אני בנאדם כועס, יש לי הרבה בבטן על המדינה ואיך שהיא מתנהלת ואני פשוט מוציא את זה. המטרה שלי היא להעיר אנשים, זה הכול. להראות שעובדים עלינו. עכשיו ראיתי שמוכרים לנו בפיצוציות מצתים כחול-לבן, יעני ציוניים, עם כל הקטע של עצמאות. אמה-מה, חסר במפה כל החלק של יהודה ושומרון. בעיניי זה לא מצת, זה דפוס פעולה קבוע של איך מתייחסים למדינה. אתה יכול להגיד שאני מגזים בתגובה שלי, אבל הייתי רוצה לראות מדינה אחרת שיעקרו ככה חלק נכבד ממנה ואוהבי המדינה ישבו בשקט. העיתונות שוטפת לנו את המוח ובמקום 'מחבל' כותבים 'פלסטיני' וכשיהודים נרצחים כותבים שהם 'נהרגו'".

פתרונות יש לך?

"אני לא פוליטיקאי ולא רוצה להיות פוליטיקאי. אנשים חכמים ממני לא יודעים מה לעשות. תן לי להגיד את הדברים שמעצבנים אותי, זה הכול".

אתה יכול להיות קצת יותר עדין בצורת ההגשה.

"אחי, אני לא מתנשא, אני מדבר כמו שהרחוב מבין. אני לא משחק תפקיד של מישהו שצריך להיות ממלכתי. מי יאמין לי אם אני לא אהיה אמתי?"

מה הדבר שהכי מעצבן אותך?

"הצביעות. היא הדבר שהכי מטריף אותי, והיא חוגגת פה קשות. היום להיות חבר כנסת – זה הופך אותך אוטומטית לצבוע. אתה אומר מה שמתאים באותו רגע לרוח הזמן או למה שיביא לך יותר קולות, גם אם זה לא יושב בול באידיאולוגיה שלך או בקו האמתי שאתה מאמין בו בלב".

ילד הרחוב שהפך לעשיר שנעלם
"מה שאני כן מפחד ממנו, זה שתקרה פה מלחמת אחים. אני אוהב את המדינה ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי, אני אוהב את כל ההיפסטרים בתל אביב - אלא ששונאים אותי. אוהב לראות את ירושלים בקודש ואת תל אביב בחול שלה"

יואב אליאסי (38) התפרסם בשלוש השנים האחרונות בעקבות גיבוש תא הימין "האריות של הצל" והקמת עמוד הפייסבוק שלו 'הצל - The shadow' שטיפס במהירות לראש רשימת דפי הפייסבוק הנצפים ביותר בישראל עם יותר מ-220 אלף אוהדים. בדף מפרסם אליאסי את הדברים שמעצבנים אותו. סרטונים, תמונות וסטטוסי וידיאו אישיים שלו עצמו, שבהם הוא מציג לאוהדיו עד כמה הערבים הם מחבלים, השמאלנים הם הזויים, ועם ישראל וחייליו הם הטובים.

תחילת דרכו של אליאסי בתל אביב, בן לאם העובדת כמורה לחינוך מיוחד ואבא שעסק ב... "עזוב את העיסוק של אבא שלי, קשה לי לדבר עליו", נסגר לרגע האיש הגדול והשרירי שנדמה שאיש לא יוכל לו. "הייתי בן 17 וניסו לחסל אותו בחמישה כדורים", הוא מספר.

ילד הרחוב שסבל מעוני והסתבך בגנבות התחבר למוזיקת הראפ, התחיל לכתוב מוזיקה ולהתלבש כיאה לראפר ישראלי בניחוח אמריקאי. ואז הוא פגש באקראי את מי שלימים יתפרסם כראפר מפורסם בישראל - קובי שמעוני, הידוע כסאבלימינל. השניים הוציאו יחד את אחד מאלבומי ההיפ-הופ הישראליים המצליחים בכל הזמנים, והוא גרר אחריו גל של מוזיקה שחורה שאפיין את אמצע העשור הראשון בשנות האלפיים. הוא נעלם לכמה שנים וחזר שוב בשנתיים האחרונות בזכות הזמרים אליעד, טונה ואחרים. "הרווחתי הרבה מאוד מהמוזיקה, מכרנו עשרות אלפי אלבומים, אבל אני וכסף לא חברים טובים", הוא צוחק בקלילות. "לא נשאר לי כלום מהתקופה ההיא, אפילו נכנסתי למינוס. קניתי מכוניות כמו נעליים, הייתי אוכל בחוץ ב-40 אלף שקל בחודש, גרתי בסיטי טאוור וגם עזרתי למשפחה שלי ועזרתי לאחים שלי לממן מקצוע לעתיד, שזה מה שהכי משמח אותי".

אליאסי ושמעוני הסתכסכו בסופו של דבר, ומערכת היחסים הדועכת הפכה במהרה לפינג פונג תקשורתית רווי צבעים לא נעימים. בסוף הסאגה ביקש אליאסי סליחה מחברו לשעבר. "עכשיו אנחנו חברים בחצי כוח", הוא מספר ובקולו הלוחמני נמהל דוק עצב קל. "אני מאוד אוהב אותו, מאוד מתגעגע אליו, וחבל לי שהוא לא לצדי".

איך בכלל הפכת ממוזיקאי יוצר לאיש מחאה?
"אין לי בעיה בכלל עם ערבים. גדלתי עם ערבים ביפו בילדותי, למדתי בבית ספר מעורב ומעולם לא היה לי קטע אִתם. אפילו יש לי חברים ערבים. יש לי בעיה עם ערבים רעים, כמו שיש לי עם יהודים רעים. מי שבעייתי למדינה - יש לי בעיה אתו. אני רואה בחדשות שש-שבע דקות שמדברות עליי, ים של השמצות ושקרים. הם לא מבקשים ממני תגובות אפילו"

"המוזיקה שלי תמיד הייתה הדרך להביע מסר של ציונות ואהבת המדינה. בזמנו נשלחנו מטעם אריאל שרון לייצג את ישראל בקולג'ים בארצות הברית. תמיד הייתי לוחמני אבל לפני שלוש שנים נולד לי קאי, הבן הראשון שלי, וכל התפיסה שלי השתנתה. פתאום אני בלי מסיבות ובנות, והמחשבות על איך נראים החיים פה עולות לראש. בזמנו גרתי ליד 'הבימה' והייתה הפגנה של שמאלנים שהתנגדו למלחמה של צה"ל בפצמ"רים שעפו פה. חברים מילואימניקים שלחו לי הודעות - בגלל שתמיד הייתי פוליטי - איך זה יכול להיות ככה בתל אביב בזמן שאנחנו אוכלים חצץ ונלחמים בטרוריסטים. הם בקו האש, שומעים שיש הפגנה נגדם בתל אביב ולא יודעים שמדובר בקומץ שמאלנים. אז יצאתי עם דגל מולם, להבימה, להפגנה נגדית, ומשם הכול התחיל".

אבל חכו שתשמעו מי המציא את הכינוי 'האריות של הצל'. "אנשים פה כועסים מאוד שמקללים חיילים, אבל אף אחד לא אמר עד אז כלום. איפה הפטריוטיות שלנו? אהבת המולדת? כלום. לדעתי רוב תל אביב היא לא כמו הקומץ השמאלני ההוא. פרסמתי מודעה על ההפגנה שלי עם תמונה של אריה מחזיק דגל ישראל. לקח אותי אחד מהמשטרה וניסה לעשות סדר, אמר לי: 'בוא בוא, מי זה האריות שלך?' מאז זה נהיה 'האריות של הצל'. אימצתי את הקריאייטיב של המשטרה".

הצל
צילום: פייסבוק

רק לא מלחמת אחים

אליאסי מבטיח שישוב לעשות מוזיקה מתישהו. "לא יודע מתי, אבל ברור שאמשיך לעשות מוזיקה. משם אני בא, אבל עכשיו אי אפשר". אני שואל אם זה מין "עת לעשות לה' הפרו תורתך". "צריך להיות במוד יצירתי ובמצב רוח נפשי מסוים כדי לעשות מוזיקה טובה, ואני ממש לא בכיוון הזה. אני כל הזמן במצב רוח מלחמתי", הוא אומר.

ופרנסה מניין?

"אני עובד כקופירייטר, יוצר פרסומות ויראליות לטלוויזיה, ועדיין מופיע עם השירים הוותיקים שלי ושל קובי במועדונים בישראל".

'ארץ נהדרת' ציירו אותך כילד מגודל שגר אצל אמא, פאתטי לגמרי. איך התחושה?

"אני חושב שאם הייתי עושה את כל הבלגן ולא הייתי מקבל דמות ב'ארץ נהדרת' - זה אומר שלא הצלחתי", אומר אליאסי. "אני לא נפגע מזה אלא מבסוט שאני מצליח להוציא אותם מהשלווה שלהם. התקשורת מחדירה לאנשים הרבה שקרים לגביי - עד שהם עצמם מאמינים בשקרים האלה... אני רוצה לגלות לך שמעולם לא נחקרתי על הסתה, אין לי שום תיק במשטרה, לא פעלתי באלימות אף פעם, מלבד הגנה עצמית, ועובדה שלא הורשעתי בתלונות שהגישו נגדי. אני לא גזען. אין לי בעיה בכלל עם ערבים. גדלתי עם ערבים ביפו בילדותי, למדתי בבית ספר מעורב ומעולם לא היה לי קטע אִתם. אפילו יש לי חברים ערבים. יש לי בעיה עם ערבים רעים, כמו שיש לי עם יהודים רעים. מי שבעייתי למדינה - יש לי בעיה אתו. זה הכול. הפכו אותי למשהו הזוי שהוא לא אני. אני רואה בחדשות שש-שבע דקות שמדברות עליי, ים של השמצות ושקרים. הם לא מבקשים ממני תגובות אפילו. מנסים לעשות לי דה-לגיטימציה, אבל לשמחתי זה עובד הפוך. פתחתי לא מזמן טלוויזיה והביאו מישהו שבמשך ארבע דקות רק קילל אותי. וזה כבר לא סאטירה וצחוקים. הוא התחיל מ'שמן' והגיע לקללות כמו אומלל וטיפש. בנאדם מתוסכל ברמות קשות. לא האמנתי שאני רואה את המונולוג הזה מול העיניים. הביאו אדם מבחוץ שיעשה להם את העבודה השחורה של הלשון הרע".

למה אתה לא תובע על הוצאת דיבה?

"אם אצטרך לתבוע דיבה אצטרך לעבוד בזה יום יום, כל הזמן. קשה מאוד לתפוס טיפה אחת בגשם של השמצות, זו כמות בלתי נתפסת. שנתיים וחצי שאני ב'עסק' ולא עבר חודש שבו לא הייתה עליי כותרת ראשית בחדשות".

וחוץ מהתקשורת, איך אנשים מגיבים לדמות שלך?

"בגלל שאני לא מתייפייף אנשים מקשיבים לי", אומר אליאסי. "נמאס לאנשים מכל התרבות הפוליטיקלי קורקט. אני אביא את האמת מול הפנים, ומי שיכול - שיתמודד. אני בסך הכול השליח, ותשעים אחוז מהדברים שאני מעלה הם דברים שאני מקבל מאנשים ברשת. בינתיים אני לא יכול ללכת מטר בלי שיחבקו אותי וינשקו אותי, ומצד שני אני מקבל איומים ברצח", הוא מגלה.

ממי?

"מאנשים שאני מעצבן אותם, שתופסים את הפרסונה שתפרו לי בתקשורת. שולחים לי תמונות של הבן שלי וארונות קבורה לידו. תמונות שלי עם כוונות של רובים. לא אחת ולא שתיים, יש פה איומי אלימות מפורשים וגם מעשיים: פינצ'רו לי 11 פעמים את כל ארבעת הגלגלים של הרכב, שרטו לי את כל הרכב, הניחו לי דוקרן בגלגל. 12 תלונות הגשתי במשטרה, עם שמות, וכלום לא יצא מזה".

למה?

"אין לי מושג למה. לא יכול להגיד שהמשטרה נגדי, אבל אני יכול לומר דבר כזה: פעם מישהו שלח לזהבה גלאון איום מרומז, ותוך פחות משעה הוא היה עצור, ובמקרים שלי - לא. תעשה את החשבון לבד".

לא נראה שמשהו מרתיע או מפחיד אותך.

"מה שאני כן מפחד ממנו, זה שתקרה פה מלחמת אחים. אני אוהב את המדינה ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי, אני אוהב את כל ההיפסטרים בתל אביב - אלא ששונאים אותי. אוהב לראות את ירושלים בקודש ואת ת"א בחול שלה. מלחמת אחים יכולה לפרוץ פה על כל דבר. על המתח בין אשכנזים לספרדים, בין שמאלנים לימנים או דתיים וחילונים. הסיבה היחידה שזה לא קרה עד עכשיו היא כי יש לנו מה להפסיד מכיוון שאנחנו חיים בנוחות עם אינטרנט, טלוויזיה, חשמל וכסף. אלה שאין להם מה להפסיד מתחרפנים, ואז קורה האביב הערבי. אם לא היה לנו מה להפסיד ברור לי שהיינו באביב היהודי".

איך היחס שלך לדתיים?

"מצחיק, כי לדתיים היה מאוד קשה אתי בגלל החילוניות והקעקועים, והיום רוב הקהל שלי זה דתיים. עשיתי סיור בשומרון וקיבלתי שם המון אהבה. אין רב גדול בישראל שלא התקשר אליי, אני לא רוצה לומר שמות כי אני מתאר לעצמי שהם לא ירצו בזה. כל פעם שאני אומר שם - נהיה לאנשים נזק בגלל היחס העוין נגדי. בוא נאמר שאלו רבנים שאנשים מחכים להם בתור חודשים".

מאמין באלוקים?

"כילד היה לי מאוד קשה להאמין באלוקים. הרגשתי שאף אחד לא מקשיב לי ושתפילותיי אף פעם לא נענות. אחר כך הגשמתי דברים בחיים בצורה כזו שאי אפשר לומר שאין אלוקים. אני מסתכל על חברים דתיים שהם באמונה שלמה וחסרת פשרות, מקיימים מצוות והכול - ואני מקנא בהם. כי כשיש לך את אלוקים שעוזר לך בהרים שקשה לך לעבור, כשיש לך למי לבכות כשכואב לך - בעיניי זה הכוח הכי חזק שיכול להיות לבנאדם. אני מאמין, אבל האמונה שלי מן הסתם שונה מזו שלך. אני מסתכל על החיים ואומר - אין סיכוי שאין מישהו מלמעלה שכתב לי את הדרך, מישהו שמכוון אותי יום יום מלמעלה. מסורת אנחנו שומרים: עושים קידוש, צם בכיפור כמובן, שומר חגים, גם בשביל הילד שלי. נרצחנו על המסורת היהודית - מי אני שאפסיק את זה?

"שבת זה דבר קדוש ובגלל זה אני נגד אוטובוסים בשבת. יש דבר אחד שמייחד את העם שלנו - המסורת, ואם יש יום אחד שהוא קדוש ושקט והכול קפוא, גם בתל אביב - זו הרגשה שחשוב לשמר".

ועם כל הכבוד לחיבור הציוני והערכי, קראת לבן שלך קאי.

"תצחק, אבל בשם קאי הייתה לי כוונה חוץ מזה שזה שם יפה. זה ראשי תיבות של קדושת ארץ ישראל".

לתגובות: 'נדב גדליה' בפייסבוק.

הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם" 

מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן