יום זיכרון פרטי

ביום הזיכרון אמהות נזכרות בילדים שאיבדו ורעות מצאה עצמה חושבת על הילד שאיבדה ואיננו עוד למרות שהוא יושב לידה בעגלה.

ריעות לוי , י' באייר תשע"ו

חוגגים עצמאות
חוגגים עצמאות
צילום: עצמי

ערב יום העצמאות.

מקלחים את הילדים, מלבישים אותם בכחול לבן, אווירה של חג בבית.

אווירה מורכבת מעט.

מצד אחד הלב עוד כבד ממה שעברתי ביום הזיכרון וכבר מתגנבת לה השמחה של יום העצמאות.

במשך כל יום הזיכרון הרגשתי מעין יום זיכרון פרטי שלי. על הילד שהיה לי ושאיננו עוד. אמנם הוא איתי באופן פיזי אך עדיין שקוע בעולמו.

בבוקר יום הזיכרון הלכתי עם תלמידיי לבית העלמין ברמלה לחלק נרות זיכרון למשפחות.

נגשנו למשפחות וביקשנו מהם לספר לנו על יקירם שנפל. אחת האימהות סיפרה לנו על בנה שנפל במלחמת לבנון השנייה בשנת 82. היא בכתה וסיפרה, כאילו זה קרה אתמול.

הרגשתי מה זה לב של אמא. הכאב כל כך גדול כשמאבדים ילד, אפילו שעברו כבר 34 שנים.

ואני כואבת יום יום על המצב של הבן שלי, על היותו בהכרה חלקית, על כאבים שהוא כואב ואינני יודעת מה יש לו, על קולות שהוא מוציא ושאני צריכה לנחש מה רצונו.

חזרנו לטקס בתיכון. טקס המשלב בתוכו שירים על חיילים שנהרגו וסרטונים על משפחות החיילים וההתמודדות שלהם.

כמובן שחשתי הזדהות גדולה, אמנם עוד לא עשו עלי סרט אבל אני מרגישה כאילו אני חיה בסרט, רק שהסוף אינו ידוע.

כמובן שקשה לעצור את הדמעות בכזה מעמד, במיוחד שהפצע אצלי עודנו מדמם.

בסוף הטקס מאחלים לתלמידים חג עצמאות שמח.

כן, אלה הם חיינו, שילוב של כאב ושמחה יחד.

כל כך סמלי לקרוא ליום העצמאות – עצמאות. כי יש לנו בחיינו עצמאות להחליט כיצד הם יראו. האם נבכה בהם ונעשה מהם יום זיכרון נצחי, או שמא נדע לעשות את המעבר לשמחה, לעלייה, לאושר, לראות את הטוב שיש לנו, כמו ביום העצמאות.

מעלים אותו במעלון לרכב, נזכרים שלפני שנה עוד הסתבכנו עם העלייה שלו לרכב, כי רק קיבלנו אותו קצת לפני יום העצמאות.

חונים. כבר שומעים את כל הצפצפות והשריקות והבלאגן שבחוץ.

יורדים ומתחילים לצעוד עם שתי העגלות.

כמובן שהעיניים ננעצות בעגלה של איתן מיכאל המתוק שהחיוך לא מש מפיו. אבל כבר כל כך לא מעניין אותי מה אנשים חושבים.

מגיעים לבימה הדתית, לאנשים שאנו מכירים. כאן מתחילה המורכבות של ילד גדול ונכה היושב בעגלה בעוד אחותו שרק התחילה ללכת, מתחילה לסרוק את השטח.

כאן גם מגיע השלב שאתה מרגיש שונה, מרגישים את גודל המעמסה שיושבת על כתפי.

אז אין לי ברירה אלא לרוץ אחרי הלל עם העגלה הגדולה, כי בעלי בתפילה.

מידי פעם ניגשים חברים לעגלתו של הנסיך, וכל אחד מקבל ממנו חיוך ענק ומאושר. החיוך שלו מדבק, ואי אפשר שלא להתרגש מההתקדמות שלו, מהחיוכים.

אנשים שלא ראו אותו זמן רב שמים לב למבט עיניו שהוא חד יותר, מביע, מתבונן, מחפש מי מדבר אליו, ואז מקבל חיוך גדול.

אבל עדיין, כואב, כואב שהוא לא רץ ומשתולל עם בני גילו, כואב לי שאני מתמודדת עם כזה כאב גדול שמיד ננעץ בך.

מגיע אחת מנשות הגרעין ואומרת לי- שמעתי שאת ממש מצליחה בתיכון, ועוד מרכזת את הקייטנה בקיץ, מאיפה הכוחות האלה?

ובשבריר שנייה אני מצביעה על איתן מיכאל ואומרת לה: "ממנו!". וזה כל כך אמיתי. לפעמים אני מתחרטת שלא קראנו לו "אושר", כל חיוך שלו זה אושר, כל מבט עמוק שלו, זה אושר, כל תגובה שלו, גורמת לנו לאושר.

כמובן שאנחנו נותנים יחס דומה לשאר הילדים המקסימים והמיוחדים שלנו שמאושרים יחד איתנו בכל התקדמות שלו.

באחד הערבים שילת אמרה לי: "אמא, נכון כל מה שה' עושה זה לטובה? גם זה שאיתן מיכאל ככה זה לטובה. נכון?"

אמרתי לה נכון. כי בזכות הפגיעה שלנו אנחנו שמחים יותר, אוהבים אתכם יותר, מעריכים יותר את מה שיש לנו.

"ונכון שהוא גם יודע מה הוא עושה ומתכנן את הדברים?", נכון, לא סתם איתן מיכאל נפגע כל כך קשה ואנחנו לא, כדי שנוכל לטפל בו, לאהוב אותו.

זיקוקי דינור, שילת סותמת את האוזניים, הלל נבהלת, איתן מיכאל עם הראש לכיוון הנגדי, ואני מרגישה כיצד זיקוקי הדינור הם סמל לזיקוקי האור שיש לנו בחיים. בתוך החושך יש אור חזק, בעל צורות יפות ומגוונות, צריך לדעת ליהנות ממנו.

אנחנו כבר עייפים ומותשים, חוזרים הביתה, ברקע קריוקי של אנשים מהשכונה שעדיין לא התעייפו.

עייפים מלתכנן מה לעשות מחר, כי שוב זה מורכב. צריך סגור, לא המוני, לא צפוף. לך תמצא מקום כזה ביום העצמאות...

מניחים את הנסיך במיטה, נשיקת לילה טוב.

אל תדאג נסיך, אני לוחשת לו, נעשה הכל שיהיה לך טוב. גם אם זה לנסוע לסבא וסבתא ולראות את חידון התנ"ך...

תכלס, זה הכי כייף.

---------------------------------------------

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.