לדעת גם לשחרר

התלות של ילדים בהוריהם היא לפעמים הדדית. האומנות הגדולה ביותר של ההורות היא לדעת גם להיות קשור וגם לשחרר.

זיוה מאיר , י' באייר תשע"ו

הקשר הוא דו סיטרי
הקשר הוא דו סיטרי
צילום: שאטרסטוק

האדם הוא יצור תלותי. הוא תלוי בבורא עולם, מההיריון ועד יומו האחרון. השאלה היא עד כמה הוא מודע לכך וכמה הוא משתמש בתלות הזאת.

הדוגמה הבולטת לתלות בחיי היומיום מופיעה אצל תינוק בן אנוש, שגם ביחס לבעלי החיים האחרים הוא תלותי מאוד, גם פיזית וגם נפשית. הוא לא יכול לעמוד על רגליו ולהזין את עצמו.

גם מהצד ההורי יש תלות ברוכה, ויש כאן קשר דו-סטרי שגם ההורים רוצים לשמור עליו ולא להתנתק. וזו הנקודה המרכזית: האומנות הגדולה ביותר של ההורות היא לדעת גם להיות קשור וגם לשחרר.

כשאני עומדת מול קבוצה או מייעצת באופן פרטני, אני נוהגת להראות להורים איך שתי כפות הידיים יודעות להתחבר ולהיפרד כל הזמן, לפי הצורך.

הגיל הוא מוטיב מרכזי בתהליך העצמאות. הפרידה הראשונה היא בלידה. העובר הוא חלק מאמו, ואז הם הופכים לשניים. מתלות מוחלטת, הוא מתחיל לישון לילה שלם לבד ולחייך וליצור קשר ולהיות יצור בפני עצמו, שנותן לסביבה ולא רק מקבל ממנה.

היציאה לגן היא שלב נוסף של השתלבות בחברה, וכמובן ציון בר המצווה. האב, באופן מביך, מברך "ברוך שפטרנו" ואז זורקים סוכריות, אך יש בכך משמעות רבה ואמירה עקרונית: עד כה אנחנו היינו האחראיים לחינוכך, ונמשיך להיות שם בשבילך, אבל מעכשיו - זה באחריותך.

התפילין הם חפץ יקר, ערכית וממונית, ולא ראיתי ילד שמאבד אותו באופן סדרתי, כי הוא מבין את גודל האחריות. איזה נס זה שאימהות לא מבינות כמה קשירות צריך לעשות בהנחת תפילין ואיפה בדיוק מניחים. אחרת האם הייתה שואלת את הילד: קשרת טוב? שמת טוב? עובדה שאנחנו יודעות לשחרר, והילד לוקח אחריות.

לקראת הנישואים מתרחשת פרידה משמעותית נוספת, וזהו שלב לא קל גם להורים. גם כאן צריך להשתמש באותה אומנות – להיות שם, אבל לתת מרווח. היכולת של הילד להשתחרר תלויה ביכולת של ההורה לשחרר.

לאחרונה הגיע אליי אבא שהילד שלו לא רוצה ללכת לגן. הוא בוכה ומבטיח: "אלך לגן יפה", אבל אז לפני היציאה הוא אומר: "אבא, אני קצת לא רוצה ללכת". ובסוף, כשהם מגיעים לפתח הגן, הילד תופס חזק את היד של אביו, לא רוצה לשחרר. האב מרגיש עם זה לא טוב, ובעצם יש כאן תלות הדדית. הילד מרגיש שלאביו קשה, וזה מגביר אצלו את הקושי.

לסיכום ניתן לומר כי העבודה היא קודם כול, כרגיל, על עצמנו. על השדר מתוכנו. אנחנו צריכים לעבוד כדי שהמסר יהיה ברור: מצד אחד אנחנו כאן, כמו קיר תומך, תמיד. מצד שני זה בסדר לשחרר, אנחנו סומכים עליכם. אתם הדור הבא, עליכם המשימה.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי