התחילו "לומר את אשר על לבכם"

חייבים לעצור את ההדחקה שלנו שמסתירה את הסכנה הביטחונית שמדינת ישראל חשופה לה בגלל הרוח של צה"ל שהשתנתה בעשור האחרון לבלי הכר

מערכת עולם קטן , י"א באייר תשע"ו

הרוח השתנתה. פורום מטכ"ל
הרוח השתנתה. פורום מטכ"ל
צילום: דו"צ

נכון שבעידן של ויכוחים כמו זה הניטש מול הרב טל שליט"א זה לא הזמן הקלאסי לדבר על כך.

 אבל בואו נודה שלא פעם מרוב 'ממלכתיות' ומרוב ויכוחים כדי להצדיק את מגמת הגאולה שבה אנחנו נמצאים, אנחנו מסרבים להפנים לאיזו עצמה של סכנה אמתית לביטחון המדינה הגיעה המציאות.

הנה טקסט מאוד לא אופייני לרב קוק, ובטח שלא נעים להיכתב בעיתון שבת, אך יש בו ממד של נבואה. הם יצאו לאור ממש עכשיו ע"י הרב יובל פרוינד באלבום החדש שלו.
 

"ושחקים אני ממריא

מרום נשרים אני עף

ועיניי נטויות החרסה

ועטוי גבורה אני

מתים תחיה גערתי

ויתעוררו שוכבי קברים

העירו לתחייה נרדמים

הוזים למפעל הקיצו

העת באה ובוערת

הישמרו מלהבתה האוכלת

לשון אשה עצלים תאכל

תלחכך חנפים ונעווים

העירו למפעל

הצילו

הושיעו עם קורא

זועק לעזרה".

אנחנו לא יודעים להתעסק בדברי נבואה אבל אנחנו כן יודעים כבר מזמן שיש כאן אחריות שהגיע הזמן לקחת.

הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם" 

מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן 

הצבא השתנה – זה כבר כאן

כעס על סגן הרמטכ"ל או גיבוי שלו על ההשוואה בין הסיפור היהודי-פלשתיני לנאצי-יהודי, זה עניין לפוליטיקאים. בואו בינתיים נבין ברצינות את מה שקרה כאן – כשמדינת ישראל הגיעה לשלב שזו הרוח שאתה הולך סגן הרמטכ"ל שלה, זה אומר שהמלאכה הושלמה.

לא משנה אם ישבו באיזה מרתף חשוך והחליטו על כך, או - מה שסביר יותר - שמתרחשת כאן כבר כמה שנים תנועת מלקחיים של ארגוני שמאל ישראליים עם תנועות ליברליות בארה"ב ובאירופה, שמאוד לא נוח להם עם הפוזיציה היהודית-גאולית שמדינת ישראל מעצבת לעצמה. זה מפריע גם לקהילה היהודית שמעדיפה להישאר בגלות, זה מפריע לתיאולוגיה הנוצרית, ויש כנראה עוד כמה זרמי עומק שמשחקים כאן תפקידים משמעותיים. אבל העבודה הזו מתרחשת והאינטרס של כל אלה הוא להניח את הנשק מידיהם של היהודים המקימים עצמם מעפר בעזרת ה'. כך שאם חשבנו עד עכשיו שהדתיים משתלטים על הצבא בעזרת המספר שלהם והרוח שאִתה הם מגיעים, הרי שבשנתיים האחרונות נחשפנו לפירותיו של מסע כיבוש אחר לחלוטין, דל בכמות אך עצמתי באיכותו.
מישהו זיהה את הפוטנציאל האדיר של חיל החינוך כמחנך המדינה כולה. מה שלא הלך דמוקרטית, אולי ילך דרך צבא העם. חיל החינוך הציב לעצמו יעד ראשון: בה"ד 1. כבר יותר משנתיים אנחנו נחשפים לשיחות עם צוערים דתיים שמלמדות על החששות הכבדים שלהם מלומר את דבריהם ביחידות החינוך הרבות מספור במהלך הקורס

היום כבר ברור שמישהו זיהה את הפוטנציאל האדיר של חיל החינוך כמחנך המדינה כולה. מה שלא הלך דמוקרטית, אולי ילך דרך צבא העם. חיל החינוך הציב לעצמו יעד ראשון: בה"ד 1. כבר יותר משנתיים אנחנו נחשפים לשיחות עם צוערים דתיים שמלמדות על החששות הכבדים שלהם מלומר את דבריהם ביחידות החינוך הרבות מספור במהלך קורס הקצינים. ערכים פמיניסטיים רדיקליים מוחדרים למקום הזה. שם משננים לקצינים שוב ושוב על העדפת חיי אזרחי אויב על פני חיי החיילים. הדיבורים על הכרעת האויב הפכו להיות שם מילים גסות של ממש.

אם לא די בכך, הצבא הקים לאחרונה את "מחצבים" – בית ספר למנהיגות חינוכית צה"לית בירושלים, סדנת חובה המועברת לקצינים בכירים בצבא, מדרגת סרן ועד תת-אלוף. המרצה המרכזי שם הוא פרופ' אסא כשר, אחד ממנסחי הקוד האתי של צה"ל. אם בשיח האזרחי הישראלי אנשים עוד נזהרים מלערער אחר הקונצנזוס שישראל היא מדינה יהודית, הרי ששם דילגו על הדיון הזה, והטרמינולוגיה של כל הסדרה מדגישה באופן עיקש שאין מדובר כאן במדינה יהודית, אלא ב"מדינה דמוקרטית לעם היהודי". מודגש שוב ושוב שאין חיבור למהותה של ישראל ולזהותה כיהודית אלא למקום שבו העם היהודי מוצא את פתרונו. הם גם לא מתביישים לנמק שם לצוערים שמעזים להתקומם, שמדינה יהודית זו טרמינולוגיה גזענית.

זהירות, עבודה זרה

הבעיה הקטנה עם כל הטירוף הזה שהשתלט על הצבא ושאנחנו ממשיכים לעצום לעומתו את עינינו, היא בלימת קידומם של קצינים דתיים אל מעבר לדרגות סגני האלופים. כל ראש מכינה יודע לספר עליה רק לא מסכים לעשות זאת באופן גלוי. הבעיה הקשה הרבה יותר היא הבעיה הביטחונית של המדינה שמושפעת מהנהגה צה"לית שלא מאמינה בהכרעת אויב, שאמונתה בצדקת הדרך מעורערת באופן קשה ביותר, ושהמושג החשוב טוהר הנשק עבר אצלה התמרה נוראית להקרבת חיי חיילים כדי להציל "לא מעורבים" מתוך האויב. אנחנו מדברים על לא פחות מאיום ממשי על ביטחונה של המדינה. הדרגים האלה מעורבים בקבלת ההחלטות של הדרג המדיני וגם אחראים לאופן הלחימה. להמשיך להגיד רק שאנחנו סומכים על צה"ל ועל ה' יתברך זה אמנם נכון ואמיתי, וזה יפה ופטריוטי אבל להסתפק בכך זה חמור מאוד בעת הזאת.

אנחנו דור שלא צריך להזכיר לו עד כמה צה"ל זה אנחנו, ואנחנו כבר לא זקוקים לספירת הקברים של הדתיים כדי להוכיח לכולם איזה ממלכתיים חמודים ונאמנים אנחנו. ולכן יש שתי אפשרויות – או להמשיך להמתין בסבלנות שאולי המלאכה תיעשה מאליה ומספר הקצינים יראי השמים יכריע את המאבק הרוחני הזה,- הקונספציה הזו כבר מאחורינו והיא לא עבדה; ככל שניסינו לעמעם ולהיות לא מורגשים, זה העצים את ההקצנה החילונית. הדרישה לחידוד עמדות הגיעה משם. שוב ושוב. אבל מעבר לכך, שיח שמחדד ומדבר על קווים אדומים בלי לפחד מהם, הוא זה שמביא לצבא את חוסנו. את זה הבינו היטב בכל דיוני הגמרא אבל גם כל הוגי הדעות שיצרו את הקוד האתי של הצבא. באופן מוזר כולם התעקשו לעסוק בדילמות מוסריות, בפקודות בלתי חוקיות.

כולם מבינים שחשוב לחדד כי זה מעצים את הצבא ולא מחליש אותו, רק בעלי תפיסה ממלכתית כזו שמעורבת בסיגי פחד וחוסר ביטחון מעדיפים לא לעורר דיון ולא לעמוד בו באומץ. כל בעל תפיסה ממלכתית מבורכת צריך לבדוק את עצמו – ממלכתיים שאינם מסוגלים להעמיד שום קו אדום שמנצח בצמתים מסוימים את הנאמנות, במקרה הטוב אינם מבינים את תפקידו הקריטי של אפשרות המרי האזרחי בדמוקרטיה, אבל בעיקר הופכים את הממלכתיות לערך עליון שאין עליו עוררין - שזה במילים דוסיות נקרא עבודה זרה.
במכון "מחצבים" דילגו על הדיון הזה, והטרמינולוגיה של כל הסדרה מדגישה באופן עיקש שאין מדובר כאן במדינה יהודית, אלא ב"מדינה דמוקרטית לעם היהודי". הם גם לא מתביישים לנמק שם לצוערים שמעזים להתקומם, שמדינה יהודית זו טרמינולוגיה גזענית

ובינתיים, בגלל הגישה הזו קורים שני דברים מסוכנים – חוסנו של צה"ל ורוחו הופקרו בידי מעצבי חוץ מסוכנים. במאבקים האלה אין מקום לחלשים – מי שלא מביא את אישיותו גורם לזולת למחוק אותה. כך בדיוק נמעך מדור תודעה יהודית. הם היו בטוחים שם כל הזמן שאם רק ינמיכו להבות ולא ידברו בקול רם מדי, השטח יאמר את דברו והרצון הגדול של המפקדים יהיה זה שינצח. אבל זה לא עבד כי הם לא השכילו לומר שם אמירה עקרונית – אנחנו כאן לא בחסד של אף אחד אלא בזכות. השתיקה וחוסר הביטחון הביאו למותו של המדור ולהכרעתו בידי מיעוט בעל ביטחון עצמי ונחוש בדעתו לומר את דברו.

השינוי חייב לקרות באחת ובאופן דחוף. חייב להיות כאן שילוב כוחות נחוש של ההנהגה הפוליטית שצריכה לשים לנגד עיניה את ההפקרות והדרת מפקדים יראי שמים מהנהגת הצבא. הרבנות צריכה להיאבק בנחישות על חזרתה למערכי יהדות פרופר – לא ציונות חילונית ולא דיבורים על מורשת של פעם – אלא מערכי יהדות שמטפלים בצדקת הדרך ובערכי המוסר היהודי בתוך ההכשרה המובנית של קציני הצבא.

רבנים וראשי הישיבות יצטרכו לשנן לתלמידיהם לצד ההרמוניה הקוקניקית שחובתם להביא את עצמם בביטחון עצמי גדול. שיש להם אמת גדולה. אולי לא האמת כולה, אבל גדולה מספיק כדי להישמע בעת הזאת. להיות לחלוטין עופר וינטר. לשנן שם בכל דרג שכשיוצאים למלחמה מדברים בעם ישראל בשם ה'. 1,500 איש היו שם במעמד שבו דיבר וינטר לפקודיו. התיאורים מאותו מעמד היו של אור ואהבה ועצמה גדולה – חילונים ודתיים. הוא אמר שם את המילה הזו שאנחנו כל כך אוהבים להסתיר: ה'. יש מי שקוראים את השורות האלה וחוששים מאיך נצטייר. שיחששו. היתר נקראים להתמלא בביטחון עצמי מלא בענוות אמת ולהחזיר את הרוח הבריאה לשדרות הצבא, ומשם לשיח הישראלי שמוכן ומזומן לשמוע קצת ריענון חם בתוך הקור הליברלי מקפיא העצמות.


ההנהגה הפוליטית צריכה לשים לנגד עיניה את ההפקרות והדרת מפקדים יראי שמים מהנהגת הצבא. 

הפנימו את דבר שר הביטחון

אחרי השבוע החשוב הזה לא צריך לעשות כלום חוץ מלכתוב כאן באותיות גדולות ויפות, את דבריו החשובים של שר הביטחון. זו אמירה שזועקת מתוך מצוקה גדולה שהצבא שרוי בה. הנה הם:

"עלינו להיאבק מול מי שמנסים בכוח לדחוק אותנו אל תהום של שנאה ואבדן ערכים. השילוב הזה, בין צה"ל לחברה, והשפעתם זה על זו, הופך אתכם המפקדים, ואת הכפופים לכם, גם לגורמים מחנכים. כאלו המובילים בזכות דוגמה אישית, ערכיות ואנושיות, לצד הפגנת מקצועיות, נחישות ופתיחות מחשבתית.

"מי שיודעים להפעיל כוח כשצריך, אך גם מכירים במגבלותיו. גם הערב אני שב ודורש מכם ומפקודיכם: המשיכו לומר את אשר על לבכם. עשו זאת גם אם הדברים אינם חלק מהזרם המרכזי, ואף אם הם חולקים על רעיונות ועמדות שהפיקוד הבכיר או הדרג המדיני אימצו".

בבקשה, אם אתם בוגרי מכינה או ישיבה גבוהה או צוערים בבה"ד 1 או אולי כבר טיפסתם לעבר הנהגת הצבא, תקראו שוב את הדברים החשובים האלה.

אתם יודעים למה אתם במיוחד צריכים לקרוא אותם? כי קרוב לוודאי שלימדו אתכם ענווה פסולה, והחדירו לכם את חששות הדור הקודם מלהיות רמטכ"לים דתיים. התהליך ההרמוני של הכוחות השלובים מכל שדרות האומה יכול להתחולל רק אם כל אחד מביא את עצמו במלא עצמתו. זו הענווה האמתית. ולא בגאווה הפסולה והשחצנית שאוטמת את הדיבור והכוח ומתחבא בהמתנה עד שמישהו יאשר לנו לפצות את הפה. זו שחצנות ויהירות מאין כמוה – לחשוב שכולם עוד לא ראויים ומסוגלים לשמוע את האמת הגדולה שיש לי לומר ורק אני וחבריי התותחים מסוגלים להבין. ולכן להמתין בתחפושת של ענווה אבלים ומבוישים ולא לחלוק עם כולם את המטען שבו אני מאמין, זה להפקיר את מדינת ישראל.

אז הנה: אנחנו מאוד מאוד רוצים רמטכ"ל ירא שמים. הרבה לפני השאלה אם הוא יתקבל בציבור או לא, צריך לומר שאנחנו חושבים שהרמטכ"לים הענקיים שהיו לצבא עד כה היו טובים אחד אחד, ואנחנו מצפים ומייחלים ליום שיגיע רמטכ"ל שייבנה על כתפיהם הרחבות והמקצועיות והאמיצות ויביא גם את השקפת הקודש לתוך כל זה. ואז יצא לנו רמטכ"ל טוב אפילו יותר. זה נכון אגב גם על ראש ממשלה. יום אחד יהיה לנו מישהו כזה שחוץ מלהיות פוליטיקאי אידאליסט וציוני נלהב ופטריוט הוא יהיה גם איש שמחובר באופן גלוי לקודש. אם לא, אז מי צריך אותנו?

הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם" 

מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן