רמאללה
רמאללהצילום: פלאש 90

המוזיאון הפלסטיני לאמנות, היסטוריה ותרבות נפתח השבוע אך ללא שום מיצג.

המוזיאון נבנה בעלות של 24 מיליון דולר, והוא חגג את ​פתיחתו ביום רביעי בביר זית, ליד רמאללה.

יש בו מבנה מודרני ומפואר, אמפיתיאטרון מרשים, גינה מדורגת - אבל אין בו תערוכות. דוברת המוזיאון הודתה, "שום דבר אומנות לא יוצג במוזיאון".

אין זה מפתיע, כמובן, למי שמתמצא אפילו במעט בהיסטוריה. הרי לפלסטינים-ערבים יש היסטוריה בת כמה עשרות שנים, לא יותר. למעשה, היא התחילה בצורה פתאומית בשנת 1964, בכתיבת האמנה הלאומית הפלסטינית לציון ייסודו של אש"פ.

מצד שני, ההחלטה לפתוח את המוזיאון במצב זה היא "מזעזעת", אומר סמי באהור, יועץ עסקי ופעיל זכויות אדם ברש"פ המצוטט ב"ניו יורק טיימס". יו"ר המוזיאון עומר אל-קטאן ביקש להסביר כי הפלסטינים "כל כך זקוקים לאנרגיה חיובית" ולכן כדאי היה לפתוח את המוזיאון גם כשהוא ריק.

"זה קריטי מבחינה סמלית", הוא אמר לעיתון הטיימס, והודה כי השלב הבא, עם תערוכות, "יהיה יותר מרגש" אך עוד לא נקבע תאריך.

במוזיאון תוכנן מופע-פתיחה הנקרא "לא להיפרד לעולם" המתמקד בחייהם של "הפליטים הפלסטינים".

התערוכה הושעתה לאחר שמנהל המוזיאון הודח על ידי מועצת המנהלים של המוזיאון. אך ההצגה היתה חייבת להימשך ואפילו יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס השתתף בטקס הפתיחה למוזיאון הריק. 

בענין הפליטים, מעניין לציין שסעיף 6 באמנה הפלסטינית קובע כי "הפלסטינים הם אותם אזרחים ערבים אשר דרו בפלסטין עד 1947, בין אם נשארו שם או גורשו".  ניתן להבין מכך שאלה שעזבו על דעת עצמם – והם הרי חלק הארי של "הפליטים" הפלסטינים היום - בעצם אינם פלשתינים, וגם לא פליטים, על פי האמנה הפלסטינית עצמה.

במוזיאון יש 3,500 מטרים רבועים למטרת תערוכות ומיצגים, והוא אמור להתמקד ב"היסטוריה והתרבות של פלסטין משנת 1750 ועד ימינו". לא ברור למה נבחרה דווקא שנת 1750 מאחר ולא ידוע על אירוע מיוחד שהתרחש בארץ הקודש באותה תקופה ובוודאי לא משהו הקשור לאלה הנקראים היום "פלסטינים". 

היבט מרתק נוסף בסיפור הוא ההסבר של ה"ניו יורק טיימס" לשאלה מדוע התרבות הפלסטינית הינה דלה. במקום להסביר בפשטות שההיסטוריה הפלסטינית בקושי התחילה, הטיימס בחר, כהרגלו, להאשים את ישראל, "הפלסטינים בגדה המערבית כבר שנים נאבקים לבנות מוסדות פוליטיים ואזרחיים תוך התנגדות לכיבוש הישראלי... יוזמות תרבותיות וחברתיות פלסטיניות רבות לא הצליחו לצבור תאוצה ולמצוא מנהיגות עקבית, מאז החתימה על הסכמי אוסלו עם ישראל".