בפינתנו הקודמת, עמדנו על אופיו של הפרפקציונסט – "אדון מושלם" – וראינו שהשאיפה לטוב ביותר יכולה להיות טובה ומקדמת בתנאי שאינה מלווה במתח נפשי מתמיד שבעצם הופך את חייו של הפרפקציוניסט לסיוט מתמשך ומתעצם.
בעומק העניין, הפרפקציוניסט אינו מציאותי ואינו קורא נכון את המפה העולמית. הוא מסרב לקבל ולהשלים עם העובדה שבעולמו של הקב"ה יש חסרונות ועיכובים וזה כך לכתחילה. הניסיון ללכת נגד הטבע של האדם והעולם כפי שבראם הבורא לא יכול להוליד צמיחה והתקדמות ואם כן, תהיינה אלו התקדמויות רגעיות ומקומיות בלבד.
מה עומד מאחורי הטירוף הזה? מה ההיגיון בזה? למה בני אדם מענישים את עצמם בפרפקציוניזם?
מסתבר שהפרפקציוניזם יושב על צורך אובססיבי בשליטה. החשיבה היא משהו בסגנון: "אם לא אשלוט בעניינים הכל עלול להידרדר, להיכשל ואפילו להיות מסוכן". יש כאן אשליה כאילו הדברים יכולים להיות לגמרי בשליטה של האדם. הפרפקציוניזם זו דרך קיצור מוטעית להשגת ערך עצמי מדומה. החשיבה מאחורי הדברים היא משהו בסגנון "אם יש לי שאיפות כל כך גבוהות ואני עושה דברים בשלמות זה סימן שאני שווה." העיוות החשיבתי צועק פה. האם אדם שווה רק בגלל שאיפות ומעשים יהיו גדולים ככל שיהיו?!
פרפקציוניזם אינו מגרש למבוגרים בלבד. למעשה, בעולם המערבי ילדים רבים סובלים מפרפקציוניזם ברמה זו או אחרת. חלקם קיבלו את "המתנה" מהבית, וחלקם מאווירת ההישגיות והתחרותיות הנושבת ברחובות ושורה על דמותם חסרת הערך העצמי.
כיצד אנו, ההורים והמורים, יכולים לזהות פרפקציוניזם בקרב ילדינו ותלמידינו?
בשורות הבאות יובאו כמה סימפטומים שצריכים להדליק נורה אדומה אצל המבוגרים האחראיים העוסקים עם הילד:
- אלו ילדים שהכל אצלם חייב להיות מושלם: סידור הבגדים בארון, סיפור החוויות מהטיול, הציור שלהם, סידור שולחן הכתיבה. אין להם הבחנה בין קטן לגדול.
- הם עלולים לחוות קשיי הירדמות בלילה עקב דאגה לשלמות היום שלמחרת.
- הבעות פניהם תמיד רציניות. הם לא זורמים ולא לוקחים בקלות.
- הזעה מרובה ולעיתים גם הרטבת לילה בעקבות הלחץ התמידי ששרויים בו.
- הם עסוקים כל הזמן בתוצאות ולא בדרך אליהן. למשל, ב100 שהם חייבים לקבל במבחן ולא בלמידה עצמה.
- כועסים ומלקים את עצמם. חיים בחוסר שביעות רצון כללית.
- אומרים על עצמם משפטים שליליים ומחלישים כגון: "אני גרוע ב.." ; "אף פעם לא אצליח לעשות שיעורי בית כמו שצריך" ; "תמיד יוצא לי כתב מכוער" ; "אף אחת לא רוצה להיות חברה שלי".
- נמנעים מאד ממטלות ואפילו מפעילויות מהנות בעקבות פחד מכישלון.
- דחיינים מדופלמים. גם הדחיינות היא סוג של הימנעות וחוסר התמודדות.
- נכנעים מייד ומוותרים מול קושי ומתקשים להתמודד מולו.
- נוקשות מרובה. חוסר יכולת להתפשר על דברים של מה בכך. קושי רב לקבל שינויים. חוסר גמישות כללית.
- יש להם אובססיביות לשליטה. הם ריכוזיים מאד. הכל צריך לעבור דרכם כדי שהם יחליטו ויעשו לפי המוכר והנוח להם, כי החדש והשונה הוא מפחיד כמובן.
כיצד נוכל לעזור לילדים פרפקציוניסטים להיות אופטימליסטים?
ראשית, אם הפרפקציוניסט חייב את הטוב ביותר, הרי שהאופטימליסט שואף אל הטוב ביותר שיכול להשיג לאור הנתונים הקיימים. הוא לגמרי גמיש ומתאים את עצמו לנסיבות. הוא לא נכנע להן. הוא פועל במסגרתן ותמיד עושה את המרב להוציא יקר מזולל. הטיפול הטוב ביותר בבעיה מתחיל במניעתה. ילד הגדל בסביבה רגועה יהיה מן הסתם פחות לחוץ. מאידך, אם כבר יש פרפקציוניזם כדאי לשנות הרגלי חשיבה ועשייה ברוח הדוגמאות המובאות להלן:
- ראשית, היו ערניים לגבי התנהגויות חריגות של ילדיכם בהקשר של פרפקציוניזם. מאידך, אל תהיו פרפקציוניסטים בקשר לפרפקציוניזם שאולי קיים אצל ילדיכם או תלמידיכם. חפשו תופעה ולא רק את המקרה הבודד.
- ישנם ילדים שינקו את הפרפקציוניזם מהוריהם כבר בילדות. מדובר למשל, בהורים שמשקיעים המון בסדר וניקיון וגם עושים עניין מחלב שנשפך. הורים שלא הבינו עדיין שמדובר בבית עם ילדים קטנים ומדובר בבלגן טבעי ובריא. אז הנקודה הראשונה היא פשוט להירגע ולהבין את המעמד שלכם כרגע כהורים לילדים קטנים, ולשדר רוגע וזרימה אל מול לכלוך ובית הפוך.
- ילדים הגרים בבית שיכול להופיע במגזינים של עיצוב חוץ ופנים, גרים בעצם במקום שאינו מותאם לילדים. זה בית שכמעט בלתי אפשרי שיהיה בו רוגע וזרימה טבעיים מתוך הבנה שילדים מטבעם אינם רגישים ללכלוך ולסדר וניקיון. אם בחרתם להשקיע את עמלכם או ירושתכם בעיצוב הבית ותכולתו, אנא עשו זאת בתנאי שכל ההוד וההדר לא יפריעו לילדים לגדול בנחת ובבריאות.
- זה לא רק בבית וברהיטים. זו גם השפה וההתנהגות שלכם אל מול טעויות שאתם או אחרים עושים, מול כלי שנשבר, מול כוס שמצאתם מלוכלכת שמצאתם במגרה, מול אוטובוס שפספסתם, מול מטלה שאינכם מצליחים להתחיל או לסיים ועוד ועוד.
- כחלק מההתנהגויות השפויות שאתם רוצים לחנך את ילדיכם ותלמידיכם, אמצו מאד את הגישה שתומכת בזריזות רגועה. אלו חיים מלאי שאיפות ועשייה אך הכל בנחת, בזמן המתאים ומתוך תכנון וחשיבה מקדימה.
- הראו לילדים את הכישלונות שלכם. דברו עליהם בחופשיות כחלק מנושאי השיחה בבית. הראו להם כיצד התמודדתם. עשו זאת במודע ובדרך אגב כ"מסיחים לפי תומם". הכניסו את התוצאות הלא רצויות למקום הטבעי שלהם בחיים.
- קבלו בעצמכם את העובדה שאינכם מושלמים. הרגילו את עצמכם אל ה"מספיק טוב" במקום אל "המושלם ביותר".
- הכינו לעצמכם ולילדיכם או תלמידיכם "כרטיסיית כישלונות" בה תרשמו כל חוסר הצלחה שלקחתם בקלות והמשכתם בעשייה. שבו מידי סוף שבוע והציגו זה לזה את הפשלות והפדיחות שלכם כשהכל מטובל בהומור בריא.
- קחו מטלה ספציפית של ילדיכם. שבו איתו וחשבו כיצד אפשר לעשות אותה באופן "מספיק טוב". במקביל, קחו מטלה משלכם והראו לילד איך גם אתם נוהגים כך.
- היו בטוחים שהדרישות שלכם מעצמכם ומילדכם מותאמות ליכולתכם.
לפעמים מדובר בפרפקציוניזם חומר יותר, שדורש התערבות חיצונית בעלת אופי טיפולי. לפעמים, גם אם מדובר בפרפקציוניזם ממוצע, הילד או התלמיד זקוקים לצד שלישי שיעשה איתם את התהליך שנוגע להם ב"פצע" והחשיפה מול אדם מוכר וקל וחומר בן משפחה לא כל כך נעימה להם.
בין אם אתם עושים את התהליך עם הילד בעצמכם או עם עצמכם, זכרו שהמטרה היא להוציא את הבר מהתבן. כלומר, להישאר עם השאפתנות והחתירה קדימה ולהשליך את הלחץ והאובססיביות למושלמות. בהצלחה!