ההלכה ושינוי מתווה הגז – מסתדרים?

בניגוד למשפט בישראל המאפשר למדינה להפר חוזים מטעמיה שלה, ההלכה אינה מקבלת הפרה כזו בהבנה. התפר שבין בית המשפט ההלכה ומתווה הגז.

שמעון כהן , ט"ז באייר תשע"ו

לא פשוט להפר חוזה, גם למדינה
לא פשוט להפר חוזה, גם למדינה
צילום: Ismail Zetouni, רויטרס



טוען....

נייר עמדה שכתבו במסגרת פרויקט ישמ"ע הרב עידו רכניץ ממכון משפטי ארץ והרב ד"ר ירון אונגר ממכון משפטי ארץ מעלה כי יש מחלוקת בין ההלכה היהודית לבין החוק הנוהג במדינת ישראל, בכל הנוגע ליכולתה של ממשלה לחזור בה מדברים שהתחייבה להם.

בראיון ליומן ערוץ 7 מספר הרב רכניץ על עיקרי המחלוקת. מהדברים עולה כי בעוד המשפט הישראלי מעניק לרשויות המדינה את הזכות להשתחרר מחוזה בתנאים טובים מאשר לאזרח או לתאגיד פרטי, לעומת זאת עמדת המשפט העברי היא שהרשויות מחויבות לחוזים כמו כל אזרח, ובכך מתממש ערך שלטון החוק והשוויון בפני החוק.

הרב רכניץ מעיר כי יתירה מזו, המנהג בקהילות ישראל היה שהציבור היה מנוע מלהשתחרר מחוזים גם במקרים בהם הפרט היה יכול להשתחרר.

במסמך שכתבו ציינו הרב רכניץ והרב ד"ר אינגר כי בתי המשפט בישראל הכריעו זה מכבר, שדינה של התקשרות חוזית של הרשות הציבורית אינו כדין התקשרות חוזית רגילה. 'הלכת ההשתחררות' מכירה בזכותה של המדינה להשתחרר מקיום חובותיה החוזיות "כל אימת שצרכיה החיוניים שלה יחייבו את ביטולו",  משום ש"צרכים אלה גוברים על קדושת החוזים". 

בפסיקה נדונו בהרחבה העילות שיש בהן כדי להצדיק את התנערות הרשות הציבורית מחובותיה החוזיות, ושיעורם של הפיצויים שתידרש הרשות הציבורית לשלם, כאשר מצא בית המשפט שהפרתה של ההתחייבות החוזית מוצדקת.

בהתייחסם לעמדת המשפט העברי אומרים הרבנים רכניץ ואונגר כי חוזה שהרשות הציבורית היא צד לו, תקף אף מכוחן של הסכמות שבעל פה, ומשעה שניתנה ההבטחה השלטונית, אין הציבור רשאי לחזור בו מן ההבטחה, ו"מנהג פשוט הוא, מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, שריר וקיים הוא בלא [מעשה] קנין".  

עיקרון זה נקבע אמנם במקורו בנוגע להסכמה ציבורית על תקנות המחייבות את בני הקהילה, אך הוא חל גם על הסכמים שבין הציבור לפרט כפי שעולה מדברי רבי מרדכי בן הלל הכהן, ה'מרדכי' (גרמניה, המאה ה-13) בנוגע לזכותו של הציבור לחזור בו מהסכמה להעסיק מלמד לילדי העיר

פרק עיקרי בנייר העמדה מוקדש לסוגיית ההתחייבות השלטונית ואפשרות ביטול חוזה שלטוני.

"ביטוי מובהק לתפיסה האמורה, שלהתחייבות הציבורית יש תוקף רב מאשר להתחייבות הפרטית נמצא בתשובת רבי שלמה בן רבי שמעון דוראן (אלג'יר, המאה ה-15), הרשב"ש, בנוגע לקהילה שנהגה להעניק זיכיון  לתקופה של שנה אחת, אך באחד המקרים חתמה על חוזה זיכיון לתקופה של ארבע שנים. מנהיגי הקהל ביקשו ככל הנראה לחזור בהם מהסכמתם להעניק את הזיכיון לארבע שנים, משום שסברו שהמחיר שנדרש עבור הענקת הזיכיון נמוך מדי, בהתחשב באורכה של תקופת הזיכיון. רשב"ש דוחה את בקשת מנהיגי הקהילה ומנמק – 'וצא וראה בכל הקהילות הקדש איך הם מתנהגים בעניין זה שלעולם אינם חוזרים לא משום דבר שלא בא לעולם ולא משום הונאה, ועל כל כיוצא בזה אמר הירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ראה איך הצבור נוהגים ונהג כמותם, וכן כתב על כיוצא בזה הרשב"א ז"ל בתשובותיו. ועוד, שנעשה כאומר להם על מנת שאין לכם עלי אונאה. ועוד שגנאי הוא לצבור לומר מוטעים היינו, דאי אפשר דליכא חד מנייהו דגמיר, ומסתמא גמירי וידעי [=שהרי לא יתכן שאין בציבור אדם שלמד, ומן הסתם למדו וידעו]'.

רשב"ש תומך את מסקנתו על ידי שלושה טיעונים. הטיעון הראשון הוא שהנוהג המקובל במקומו הוא שמנהיגי ציבור אינם חוזרים בהם מהתחייבויותיהם, אף בנסיבות שבהן ההלכה מכירה בכוחו של היחיד לעשות זאת.

טיעון שני מבוסס על הנוהג האמור, ולפיו, אף אם לנוהג כשלעצמו לא היה כוח מחייב, הרי שקיומו גורם לכך שבכל חוזה עם הרשות הציבורית יהיה מעין תנאי מכללא, שלפיו הרשות הציבורית תהיה מנועה מלחזור בה מהתחייבויותיה, אך בנסיבות שבהן היחיד מסוגל לעשות זאת.

טיעון שלישי מבוסס על ההנחה שהציבור לעולם אינו יכול לטעות, משום שיש להניח שיש בכוחו של הציבור לעמוד על מכלול הנתונים הקשורים להתחייבות, ובשל כך נתפסת טענת "מוטעים היינו" כתירוץ שנועד לאפשר לציבור לחמוק מהתחייבויותיו, ולא כטענה הנטענת בתום לב.

העולה מכל זאת, לטעמם של מנסחי המסמך הוא שפיסקת היציבות במתווה הגז, אותה פסקה ששונתה ושינויה אושר אתמול בישיבת הממשלה, תאמה את המשפט העברי ובג"ץ לא צריך היה לפסול אותה, לו היה נוהג על פי המשפט התורני.

לדברי הרב רכניץ הפתרון הראוי והנכון הוא קביעה כבר בשלב כתיבת החוזה על דרכי ביטול החוזה והפיצוי שיינתן לצד שההסכם עמו מופר. זאת מתוך הבנה שצריך שיהיה לה למדינה אפשרות לבטל חוזה מאחר וכספיה הם כספי ציבור וישנם שירותים שהיא כבר אינה נזקקת להם ולא ניתן להסתמך על חוזה עם ספק שירותים לאורך שנים רבות.

לטעמו הגישה הנכונה והמאזנת בין צורך המדינה בגמישות חוזית לבין הרצון להוכיח יציבות חוזית של המדינה מול ספקי שירותים היא כאמור ציון דרכי ביטול החוזה והפיצוי על כך כבר בשלב החוזה עצמו.