עונש מוות למחבלים – תואם את ההלכה?

מה קובעת ההלכה היהודית באשר לעונש מוות בכלל ולגבי עונש מוות למחבלים? האם סמכות ההוצאה להורג עדיין תקפה גם ללא מקדש ומלך?

שמעון כהן , ט"ז באייר תשע"ו

ליברמן בשדרות
ליברמן בשדרות
צילום: דוברות "ישראל ביתנו"



טוען....

בראיון ליומן ערוץ 7 מתייחס הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, חוקר במכון מ'משפטי ארץ' לסוגיית יחסה של ההלכה לעונש מוות למחבלים.

בראשית הדברים התייחס הרב ורהפטיג ליחס ההלכה לעונש מוות והיכולת להחלתו באופן כללי על פי ההלכה, וציין כי ענישה שכזו הייתה נדירה מאוד שכן היא כרוכה בשלושה תנאים עיקריים: התנאי הראשוני הוא הצורך בסמיכה: רק בית דין של עשרים ושלושה דיינים סמוכים דור מדור ממשה רבינו, מוסמכים לדון דיני נפשות, וזה זמן רב, היינו, בשלהי תקופת האמוראים, שהסמיכה פסקה.

התנאי השני שמקשה על עונש המוות הוא מורכבות דיני הראיות בהלכה. כדי שיחויב העבריין בעונש מוות, צריך שיהיו שני עדים כשרים, שהתרו בו עובר למעשה, ושהוא קיבל עליו את ההתראה. התנאי השלישי הוא קיומו של בית המקדש.

עם זאת, מציין הרב ורהפטיג, ההלכה מכירה בסמכות חורגת מן הדין של בית הדין להעניש לפי צורך השעה, אף בעונש מיתה. בלשונה של הגמרא: "תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה".

ברוח זו פסק הרמב"ם כשכתב כי "יש לבית דין להלקות מי שאינו מחויב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות".

במקום אחר הוסיף הרמב"ם וציין שסמכות זו שמורה גם למלך: "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחויבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם הייתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו".

עוד מעיר הרב ורפהטיג כי סמכות זו נוצלה בתקופת הגלות במקרים מועטים בלבד, בעיקר כנגד מלשינים (ובלשון המקורות-מוסרים) שסכנו חיי יהודים במשך הדורות.

באשר לסמכות המלך, מזכיר הרב ורהפטיג את קביעתו של הרב קוק ולפיה במידה מסוימת הועברה סמכות זו למלכות הנבחרת בהקמתה של המדינה, אולם עם זאת הוא מוסיף ומעיר כי בשנת 54' ביטלה מדינת ישראל את סמכותה לדון למוות למעט מקרים של בגידה או של עשיית דין בנאצים או בעוזריהם. בכך למעשה הפקיעה מעצמה את היכולת להחיל עונש מוות.

מכאן התבקש הרב ורהפטיג להתייחס לסוגיית עונש המוות למחבלים וההבדלים הקיימים, כן או לא, בין דינם של מחבלים לדין פושעים אחרים הראויים למיתה על פי דין.

לדבריו אמנם בעת מלחמה יש מקום להבחין בין עבריינים פליליים לבין אויבים והמתתו של האויב היא לא רק צעד מותר אלא מצווה של ממש בהיותו מסוכן. ואולם לאחר שהטרוריסט נכלא מסופק הרב ורהפטיג אם המתתו תביא לצמצום הסכנה או שמא להיפך, הוא יהפוך ל'שאהיד' ומודל חיקוי עבור מחבלים בפוטנציה.

אשר על כן סבור הרב ורהפטיג כי הדברים נתונים להכרעתם של ראשי המדינה וראשי מערכת הביטחון. בדבריו הוא אינו שולל את הגישה לפיה דווקא כליאתו של מחבל ולא הריגתו תגרור אחריה מעשי חטיפה לצורך עסקת חילופין או תעודד מחבלים אחרים ללכת בדרכיהם.

משום כך הוא סבור כי הדברים נתונים בידי ראשי המדינה ומערכת הביטחון שעליהם לשקול זה מול זה את הסיכון והסיכוי שבכל מהלך.

מוסיף הרב ורהפטיג ומעיר כי לטעמו הצעד הנכון הוא החזרת ענישת הגירוש לארסנל התגובות הישראליות מול הטרור. לטעמו נכון לנהוג כך לא מול מחבל שהביא להרג יהודים, שאותו יש להותיר בכלא, אלא לכל מי שפגע בפעולתו הטרוריסטית באזרח ישראלי.