כך הכול התחיל. וייס
כך הכול התחיל. וייסצילום: מתוך כריכת הספר

ביום חמישי הקרוב יושק בעיר העתיקה בירושלים הספר 'חלוצים בין החומות' המגולל את ראשית דרכו של הישוב היהודי ברובע היהודי בירושלים מאז הימים שאחרי מלחמת ששת הימים.

לקראת האירוע שיתקיים בין השאר לקראת שנת החמישים לשחרורה של ירושלים ובו ישתתפו השר לענייני ירושלים זאב אלקין, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, סגן שר הביטחון הרב אלי בן דהן ואחרים, שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם אסתר וייס, חברת גרעין ראשוני הרובע ותושבת הרובע גם כיום על ימיה הראשונים של ההתיישבות, על חזון ומציאות שהולכת ונרקמת צעד אחר צעד.

"הכול התחיל מיד אחרי ששת הימים, כשגרעין הנח"ל 'גנת-מוריה' שמחובר לישיבות המקצועיות שהיו בכפר אברהם ובמרום ציון, קיבל הזמנה לבוא ולהקים את הישוב היהודי בין החומות", פותחת וייס ומספרת.

הזמנה זו הגיעה בעקבות החלטת ממשלה להתחיל את הישוב היהודי במקום ולחדש את הרובע היהודי שננטש ב-48', "אבל לא היו כלים ולא הייתה תכנית מסודרת. היה רק רעיון כללי לחזור. כמה מגרעיני הנח"ל ישבו בהר ציון ושמרו על המקום כתצפית לעבר מקום המקדש. ב-67, כשנפתחו השערים ויכולנו לחזור, ביקשו מהנחלאים ליישב את הרובע היהודי. לא היו תנאים. לא היה לאן להיכנס. הרובע היה מלא חורבות, לא היו סימני רחובות. במקום עדיין התגוררו כמה משפחות ערביות שהיו במו"מ על תנאי הפינוי שלהם".

והכל, כך מסתבר, החל עם בחור אחד, חבר אחד מגרעיני הנח"ל שהגיע למקום ונאמר לו שכאן יתחיל הישוב היהודי להתחדש. לא היה לו אפילו מפתח להיכנס אל החורבה בה אמור היה לישון והוא נאלץ לישון מחוץ לדלת, אבל מאותו בחור צעיר החל המהלך שכיום הוא רובע שוקק חיים ומוקד תיירותי לאומי ובינלאומי.

הערבים השכנים שלנו היו מאוד חברותיים, אבל בעיר העתיקה עצמה לא כל כך. היו כמה בקבוקי תבערה וכו'.
"הם פינו לבדם את ההריסות כדי להקים להם מקום לגור בו", מספרת וייס וכשהיא נשאלת כיצד הגיבו השכנים הערבים לישוב היהודי שמתהווה בשכנותם היא מספרת על האופה שהגיע "והביא מפתח ואמר שמרתי את המפתח הזה מאז 48'. יש לי במחסן ספרי תורה שאני שומר עבורכם. ערבי אחר הביא מעקה שהזמינו ממנו בצורת מנורות לפני המלחמה, אבל בגלל המלחמה לא ניתן היה לספק את ההזמנה. הוא הגיע עם ההזמנה כעת.

"הערבים השכנים שלנו היו מאוד חברותיים, אבל בעיר העתיקה עצמה לא כל כך. היו כמה בקבוקי תבערה וכו'. הבחורים שלנו היו צריכים ללבוש מדים ולהראות נוכחות בעיר העתיקה, הסתובבו וירדו לכותל כדי להראות נוכחות".

מסורת חגיגות יום ירושלים החלה גם היא אז, בין חורבות הבתים. היה זה באירוע הכנסת ספר התורה אל המבנה שצעירי הגרעין ייעדו לבית כנסת. את ספר התורה הביאו מהר ציון, שם נשמר על ידי אנשי הגרעין, "הוא הובא בתהלוכה לכיוון ההתנחלות שם אילתרו בית כנסת ושם היה המניין הראשון. מכאן החל יום ירושלים שנמשך עד היום. אחר כך הצטרפו ישיבת הכותל עם הרב אריה בינה והתפללו יחד איתנו".

בין דפי הספר החדש מתואר המפגש עם אנשי רוח ורבנים שהגיעו אל הגרעין הצעיר כדי לחזק אותו ולעודד את אנשיו. בין הבאים היו גם אנשי שמאל מובהקים שגם בהם פיעמה הרוח ההיסטורית של שיבת העם לנחלתו. "הייתה שמחה גדולה שיש למי להתחבר בעיר העתיקה, שיש דברים חדשים שעומדים לקרות, תחושה של חזרה. הרבה אנשים בירושלים חוו את כשלון נטישת הרובע היהודי ב-48.

"תחושת ההחמצה על שהרובע לא נשאר בידינו ליוותה אותם כל השנים שבהן לא ניתן היה להיכנס בדרך הרגילה, האנשים הללו באו באופוריה, גם אנשי שמאל, סופרים ומשוררים. הם השתתפו איתנו בערבים משותפים, באו לעודד ולבקר ולשמוח איתנו.

"ירושלים אז הייתה מחוץ לכל אג'נדה פוליטית. ירושלים הייתה אז מעל הכול. החלום של להיות בתוך החומות היה דבר עצום, מעבר לכל התנגדות, ואנחנו, בחורים ובחורות צעירים, היינו הקשר לכך".

ממשיכה וייס ומספרת: "החתונה הראשונה הייתה בבית רוטשילד וכולם התנדבו לסייע, להציב תאורה, לנגן וכו'. גם היום יש אווירה קסומה ברובע אבל אז הכול היה בחיתולים. בהתחלה קנינו מים מהערבי שהייתה לו באר מים, בהמשך קנינו בממילא, קצת קנינו אצל הארמני אבל לא היה לו מגוון מצרכים".

ירושלים אז הייתה מחוץ לכל אג'נדה פוליטית. ירושלים הייתה אז מעל הכול. החלום של להיות בתוך החומות היה דבר עצום, מעבר לכל התנגדות, ואנחנו, בחורים ובחורות צעירים, היינו הקשר לכך
ובין לבין, תוך כדי התנהלות חיים צעירים המבקשים לקיים נורמאליות בין החומות, הלכה ונחשפה מתחת רגליהם ההיסטוריה בסיועם של אדריכלים היסטוריונים וארכיאולוגים. "לאט לאט התחילו לגלות את ההיסטוריה, את ארבעת בתי הכנסת, ניקינו את הלכלוך והפסולת מבתי הכנסת שקיבלו צורה, התרים והבניינים ההיסטוריים והרחובות נחשפו. חיינו עשרים שנה בתוך אתר בנייה שבו חמורים מוציאים את האבנים מתוך המבנים. עבדו על השחזורים בדקדקנות. היינו שותפים לתהליכי שחזור בתי הכנסת הספרדיים ובית כנסת הרמב"ן".

"היינו חלק של הבנייה הזו ושל הישוב והחזרת עטרה ליושנה ברובע היהודי. היינו חמשת הזוגות הראשונים שהתחתנו. לאחד הזוגות נולד הבן הראשון שקוראים לו מוריאל. אחר כך נולדה ביתי, מיכל, השנייה בהתנחלות. שיפצו לנו כמה בתים קטנים בתוככי הרובע. גרנו מול הכותל המערבי. הייתי פותחת את החלון ורואה את רחבת הכותל המערבי. מתחתנו חיו משפחות ערביות ומעלינו שמרו משמר הגבול. צוותי טלוויזיה מהארץ ומהעולם ראיינו אותנו, איך זה לחזור לירושלים".

"היה מאוד קשה. לא הייתה טיפת חלב, הייתי צריכה לטפס על הריסות בדרך לאוטובוס שייקח אותי לטיפת חלב בשכונה מרוחקת בעיר. הכול שייך לחלוציות של ההתחלה, אבל ברוך ה' השכונה נבנתה. היינו מחוברים לכל השלבים של הגילויים הארכיאולוגיים, לתכנוני המהנדסים. התחברתי לארכיאולוגים שהראו לי בדרך לעבודה מה מצאו אתמול. שפכו מים על מוזאיקה שגילו והראו לי.

"אני זוכרת איך מצאו את הבית השרוף, ארכיאולוג הראה לי 'הנה השלד של הנערה שמגישה את ידה אל הכידון כדי להגן על עצמה', שלד מפוחם שנשרף בשריפת בית המקדש'. היינו מחוברים לבנייה שהייתה שם, לדקדקנות ולמאמץ לבנות כל בית חלון ודלת בצורה שתתאים ותתמזג עם הצורה הראשונית".

וייס נשאלה עוד אם בימים ההם של ראשית ההתיישבות עסקו חברי הגרעין גם בחזון הגדול של עיר גדולה ושוקקת שאולי תהיה בעתיד, או שהתמקדו בעמל היומיום. "היינו די עסוקים בחיי היומיום", היא אומרת.

צרכי היומיום גבו מאיתנו מאמץ גדול מאוד, אבל הייתה לנו הרגשה של רוממות, שעושים משהו חשוב וחד פעמי, וההרגשה הזו החזיקה אותנו וסייעה לנו להתגבר על המכשולים.
"זה לא היה ברור מאליו להגיע הביתה בשלום, לעבור על גלי אבנים, מכשולים של חמורים ומשאיות. חיי היומיום הצריכו מאמץ גדול כדי להישאר שפוי. הרבה אנשים התקשו להישאר והלכו, היו גלים של הגירות מהרובע. הקושי של מגורים בין הסמטאות ללא נגישות זה קשה, ולנו, ללא דרכים וללא תנאים בסיסיים לאספקת ציוד לטיפול בילדים, היה קשה עוד יותר.

"צרכי היומיום גבו מאיתנו מאמץ גדול מאוד, אבל הייתה לנו הרגשה של רוממות, שעושים משהו חשוב וחד פעמי, וההרגשה הזו החזיקה אותנו וסייעה לנו להתגבר על המכשולים. לא חשבנו שהרובע היהודי ישגשג כל כך, יהיה תוסס ומלא בפעילות תרבותית".

מכאן היא מדלגת אל ימינו אלה ומתארת את תחושת ההתרגשות לנוכח נהרות של ישראלים ותיירים שמגיעים אל פסטיבל האור בעיר העתיקה "ומרגישים שהמקום שלהם בלי פחד וחרדה, המקום הקרוב ביותר לבית המקדש, והנס הגדול הזה של לקום מההריסות ולקיים את דברי הנביא 'עוד ישחקו ילדים וכו'', החזון הזה נחקק באבן כבר בשנים ההן.

"חיינו את חיי היומיום אבל היה מעין קו גבוה שידענו שאנחנו עושים דבר שהוא ניסי ופלאי - אני ובעלי בנים לניצולי שואה שקמו מהאפר והגיעו כדי להקים את מדינת ישראל, ועשרים שנה אחר כך הבנים שלהם בונים את הרובע היהודי מחדש. זו גאולה ותקומה ניסית.

בזמנו, כששיפצו את בית כנסת החורבה החליטו להשאיר אותו כחורבה כזיכרון לאופן שבו היו החורבות כשחזרנו ב-67'. חיינו עם החורבה הזו במשך עשרים שנה בערך כאילו כך צריך להיות, ואז החליטו שבונים את החורבה. ושוב היינו לאתר בנייה במשך שש שנים אבל ראינו את נס הבנייה לנגד עינינו והחורבה נבנתה.

"מי שמגיע כעת מגיע אליו כמובן מאליו, אבל אנחנו חיים בתחושה של נס בתוך נס. כשחנכו את החורבה, כמדומני היה זה הרב קוק שאמר שזה הצעד שיקרב אותנו לבית המקדש. האמירה הזו כמעט גרמה למהומות אבל זו הייתה התחושה שלנו – נס החורבה שניצבת במלוא תפארתה מלמדת שהאפשרות נמצאת כאן וצריך לקחת את האפשרות ולהגיע".

"כך היה כשהסתכלנו מהתחליף בהר ציון, כשהסתכלנו מקבר דוד ואמרנו שמאחורי הברוש יש את הכותל ולא חלמנו על המקדש, אבל עכשיו כשאנחנו חיים חיים נורמאליים ברובע היהודי ויש לנו את החורבה שצופה אל המקדש, הנה אנחנו יכולים לקחת את החלום ולהגשים אותו. אנחנו נמצאים שם".