המשרד למלחמה בגברים

כתבה ששודרה בערוץ 2 מציגה נתונים לא נכונים להצדקת פגיעה במיליוני אזרחים ממין זכר. פרשנות

גיל רונן , כ"ב באייר תשע"ו

גברים בכלא, אילוסטרציה
גברים בכלא, אילוסטרציה
צילום: Thinkstock

בשבוע שעבר קיימה הכתבת דפנה ליאל מערוץ 2 ראיון ביתי מוזר ומדאיג עם השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, שבו הודיע ארדן על שורה של צעדים דרקוניים נגד כל המין הגברי באשר הוא שם. אתמול היא שידרה כתבה יזומה על הצקות מיניות שעברו חברות כנסת במהלך חייהן.

ליאל אגב היא בתו של אלון ליאל, דיפלומט לשעבר שמתגאה בחתרנות הבוטה שלו נגד המדינה, ושל רחל ליאל, מנכ"לית "הקרן החדשה".

במאמר הזה נתרכז בראיון עם ארדן. את ה"תחקיר" של אתמול, שמצטרף לשורה ארוכה של פרוייקטים תקשורתיים דומים מטעם ארגוני הנשים, נשאיר להזדמנות אחרת, שתבוא ללא ספק.

לו הודיע ארדן על צעדים דומים נגד כל מגזר אחר – המגזר הערבי, למשל, או הרוסי, או האתיופי – היה מוקע מעל כל במה אפשרית כגזען ומודח מתפקידו עוד באותו יום. אבל כידוע, במדינת ישראל תחת שלטון כת המגדר של ארגוני "הקרן החדשה", נמצאה הקבוצה האשמה בכל תחלואי החברה והעולם: "הגברים".

מצד אחד, הגברים הם אנחנו – או לפחות, מחציתנו. מצד שני, גם בעינינו-אנו, "הגברים" הפכו יצורים נטולי זכויות אזרחיות של ממש, שניתן ואף רצוי להשמיץ אותם באופן קולקטיבי בפרסומי תעמולה, להכתים את כולם בכתם של אוכלוסייה עבריינית בשל מעשיהם של פרטים מעורערים, ולאפשר ואף לעודד התעללות קשה בהם, כולל מעצרי שווא, ניתוק כפוי וממושך מילדיהם, ודרדורם המכוון אל מצבי עוני מחפיר. כל זאת, בסיועה הנלהב של המדינה ובאמצעות כספי המסים שיוצאים ברובם מכיסי הגברים עצמם.

מכלאות לגברים

מי שעוקב אחר החקיקה לגבי האלימות במשפחה ומכיר את האופן בו פועלות כיום זרועות האכיפה נגד גברים החשודים באלימות כלפי נשים יודע מה פירושם של הצעדים המוצעים. בגדול, הרעיון הוא להקים מכלאות שיכילו אלפי גברים אשר יוחזקו בהם ללא משפט על סמך תלונות של נשים, בזמן שאחרים יסתובבו עם אזיקים אלקטרוניים על גופם.

כידוע, באווירה ההיסטרית שייצרו ארגוני המגדר, אישה יכולה כיום להוציא צו הגנה או הרחקה נגד גבר בלי להזדקק לראיות כלשהן. ברור שגם את הטענה כי הגבר הפר את צו ההגנה, היא לא תצטרך להוכיח.

ההודעה כי גם "אלימות כלכלית" ו"אלימות נפשית" ייחשבו לעבירות פירושה שאם אני אגיד לאשתי שאין לנו כסף לקנות את הצמיד שהיא רואה בחלון הראווה, אהיה מועמד פוטנציאלי לצמיד אלקטרוני משל עצמי. ו"אלימות נפשית"... נו, כנראה שלא רחוק היום בו אדם ששוכח את יום הנישואין שלו יישלח אף הוא אחר כבוד למכלאות הגברים החדשות, שח"כ גלאון חולמת עליהן בקול רם כבר הרבה שנים.

איפה משה נוסבאום?

רוב הנשים לא ינצלו את יכולת ההתעללות הזו, אבל חלקן יעשו בו שימוש. וחשוב עוד יותר, ארגוני הנשים של "הקרן החדשה" יקבלו לידיהם עוד כלי שליטה בהמונים, ועוד כלי לסחיטה ואיומים על בכירים בכל המערכות. אחר כך נתפלא שהמדינה כולה מצויה במה שנראה כתהליך קריסת מערכות, ולא נבין מאיפה זה בא לנו.

כפי שהסברנו בעבר, הפירוד בין גברים לנשים ושינוי דפוסי ההזדהות של נשים, מהזהות המשפחתית והלאומית לזהות המגדריסטית, הוא יסוד כוחו של השמאל הסמוי, ומסביר גם את עוצמתו הדיספרופורציונלית במערכות שלטון שבהן יש ייצוג נשי גדול יחסית, כמו הפרקליטות ועולם התקשורת.

האם החמרת האכיפה בתחום האלימות במשפחה אכן מצמצמת את התופעה? אם לא, מה הטעם בהגבלות נוספות על חירותם של אזרחים? האם איזוק אלקטרוני של גבר שאשתו רוצה להתגרש ממנו ימנע ממנו לרצוח או להיפך, ידרבן אותו למעשה ייאוש? ואיך כל זה מתחבר למלחמתם של "הנאורים" למען "זכויות האזרח"? את השאלות הללו לא תמצאו בכתבות ערוץ 2.

נתוני הרצח קטנים מדי? נגדיל

בכותרת המשנה של הידיעה על הצעדים נגד אזרחים בעלי כרומוזום Y נטען כי בשנה האחרונה נרצחו 17 נשים. זו פעולת הריכוך הסטנדרטית בכתבות מהסוגה הזו: קודם מטיחים בפנינו מספר בכדי לזעזע, ואחר כך מבשרים לנו על הצעדים החדשים לצמצום זכויותינו, בידיעה שהמצפון הקולקטיבי שלנו לא יאפשר לנו להתנגד. מה זה משנה בכלל מי רצח, באילו נסיבות, ומה שיעורם של הרוצחים מתוך כלל האוכלוסייה? למי אכפת אם מדובר בגברים במצבים של טירוף, שחלקם הגדול גם מתאבד? מי מדווח לנו מה חלקם של גברים מוסלמים או אוכלוסיות עולים עם בעיות ספציפיות בקרב הרוצחים (הסיכוי שגבר יהודי מהאוכלוסיה הוותיקה ירצח את אשתו בשנה נתונה הוא בערך אחד למיליון)?

מי בודק אם על כל גבר שרוצח יש אלף או עשרת אלפים גברים שמצילים חיים? מה זה משנה אם גם נשים תוקפות גברים, ורוצחות ילדים? העיקר כאן הוא האפקט הפסיכולוגי, שמשודר ישירות למוחותינו הרכים באמצעות ערוץ 2, בכדי שאפשר יהיה לצמצם עוד יותר את זכויות היסוד של "הגברים".

לגמרי במקרה, הנתון ששודר להמונים הוא שקרי. למעשה, הכתבת לקחה את מספר הנשים שנרצחו ע"י בני זוג במהלך שנתיים – 2014 ו-2015 – חיברה אותם יחדיו, והציגה אותם כאילו היו מספר הרציחות של שנה אחת (למען הסר ספק, מדובר בנתונים רשמיים של המשטרה שאף נמסרו לכנסת).

הסיבה לכך היא ככל הנראה מצוקה תעמולתית מסויימת: בשנתיים האחרונות נרצחו מעט מאוד נשים ע"י בני זוג, ועם מספרים חד-ספרתיים קשה לבנות תעמולת שנאה נגד אוכלוסייה של מיליונים. ח"כ זהבה גלאון פתרה את הבעיה הזו בסוף השנה שעברה כשחיברה את נתוני 2014 ו-2015 ונראה כי הכתבה פשוט חזרה על הטריק:

זו הטכניקה הקבועה של ארגוני המגדר, ויש בה שני אלמנטים שתמיד חוזרים על עצמם: הראשון – ניפוח מספרי הנשים שנרצחו ע"י בני זוג. השני, האמירה הפנטזיונרית לחלוטין, כאילו יש בישראל "200 אלף נשים מוכות", שזה אותו הדבר כמו להגיד "200 אלף גברים שמכים את נשותיהם באופן קבוע".

זהו מספר עגול שקל לזכור אותו. מספר טוב בשביל השמצות. מספר שמציג את הכאת הנשים כנורמה נפוצה. מספר שאין קשר בינו לבין המציאות המחקרית בתחום האלימות במשפחה.

ביחד, שני נתוני הכזב האלה מייצרים בתודעה שלנו את התחושה שאנחנו חיים במדינה ארורה, בה יש שני מינים: מין של קורבנות ומין של מתעללים. מאות אלפי גברים מכים את נשותיהם. חלק מאותן נשים מתות. היתר שוכבות בבתי החולים ובמחלקות השיקום, מסתירות את פניהן החבולות עם שכבות איפור עבות או מסתתרות במקלטים. וכך מצדיקים עוד צעד אנטי-דמוקרטי ועוד אחד, שנה אחרי שנה אחרי שנה. וכך אנו חוזים במחזה האימים הזה וחווים אותו, חסרי אונים, מינקותנו ועדי קבר.

מובילות כת המגדר המציאו את המספרים האלה לפני הרבה שנים והן "רצות" איתם מאז בהצלחה מרובה, בלי שאף חוקר אמיתי של תחום האלימות במשפחה יהיה מוכן לעמוד מאחורי קביעותיהן. רק בכדי לסבר את האוזן והעין, קבלו-נא את שלי יחימוביץ' באקט סטנדרטי של הפצת תעמולת הארס הזו – הפעם, אצל העתונאית המגדריסטית גל גבאי:

למי ששואל עצמו מה מראה תמונת המחקר האמיתית לגבי אלימות במשפחה, נספר כי למרבה ההפתעה, התמונה שמתגלה ממאות מחקרים בעולם כולו – מחקרים שנערכו בהשתתפות מאות אלפי נבדקים – היא של סימטריה והדדיות באלימות (פיזית) בין בני זוג. כלומר: בקרב אותו מיעוט של זוגות שהיחסים ביניהם מידרדרים לאלימות פיזית, כמחצית התקריות הן תקריות של אלימות הדדית. המחצית השנייה מתחלקת באופן שוויוני למדי בין מקרים בהם האישה תקפה את הגבר, לבין מקרים שבהם הגבר תקף את האישה. אם כבר, יש יותר תקריות שבהן האישה היא התוקף המובהק מאשר כאלה שבהן הגבר הוא התוקף המובהק.

ההבדל בין המגדרים בא לידי ביטוי בעיקר באפקטיביות של האלימות. במבחן התוצאה. הגברים חזקים ומוצקים יותר, הם יעילים ומיומנים יותר בהפעלת אלימות, ולכן הנזק שהם גורמים לנשים, בממוצע, הוא בערך פי שתיים יותר חמור מזה שהנשים גורמות להם. לכן, מן הסתם, יש גם יותר נשים שנרצחות ע"י גברים מאשר להיפך. זה לא שנשים לא רוצות או מנסות לרצוח גברים. לא נעים להגיד, אבל הן פשוט די חסרות כישרון בתחום הפעלת האלימות, וזה די צפוי, בהתחשב בכך שהטבע לא ברא אותן למטרות לחימה וציד.

ואולי הכותב משוגע?

בשלב זה מגרד הקורא את פדחתו באי-נוחות. מצד אחד, ניכרים דברי אמת. מצד שני, מה הסבירות שאנו באמת חיים תחת משטר של שטיפת מוח, שמערכות עיתונאיות שלמות משרתות את המערך הזה, ששרים מופעלים על ידו כמו פודלים מסוממים?

הרי סביר יותר להניח שכותב שורות אלה הוא אדם שחי בפנטזיה, מאשר שכל עם ישראל חי בפנטזיה כפויה מבית היוצר של תועמלני "הקרן החדשה" מזה 30 שנה ויותר.

אני מודה – לו אני הקורא, היה יותר סביר בעיני שכותב שורות אלו משוגע, שקרן, איש רע הזורע שנאה, מאשר שמה שהוא אומר פשוט נכון. בשלב זה אגייס לטובתי עדות אופי קצרה של פרופ' שרה בן-דוד, ראש החוג לקרימינולוגיה של אוניברסיטת אריאל, שמספרת שגם היא חשבה אודותי מחשבות דומות.

המעוניינים להתעמק בנושא המחקר אודות האלימות במשפחה מוזמנים לקרוא את מאמרה המעולה של פרופ' בן דוד כאן. מאמר זה לבדו מספיק לעניות דעתי בכדי להצדיק הענקת פרס ישראל בקרימינולוגיה לחוקרת מעולה ואמיצה זו, שנמצאת כיום בחוד החנית של המיעוט האיכותי המתמרד נגד שלטון הטרור של תנועת המגדר באקדמיה, בכל הקשור לייצורם של נתוני-זבל על "אלימות גברים".

בן דוד עצמה, אגב, לא מזוהה עם הימין כלל וכלל ואינה דתיה. המאבק נגד מלחמת המינים המהונדסת הזו לא צריך להיות מאבק של אבות גרושים או של גוף מסוים. הוא צריך להיות מאבק של כל עם ישראל. וכדי להיות מסוגלים להתמודד עם השקר הגדול שבנו עבורנו, צריך ללמוד, להבין ולדעת את האמת. אם הגעתם עד סוף דבריי, אתם לפחות משתדלים.