ערפול שיוצר טרור

הפחד הזה, והשיח הבלתי פוסק סביב המושג "הטרדה מינית", מייצרים קיטוב מתמיד בין המינים ואווירה של חשדנות הדדית. פרשנות.

גיל רונן , כ"ג באייר תשע"ו

השתתפה בפרויקט "חברות כנסת שוברות שתיקה". איילת נחמיאס ורבין
השתתפה בפרויקט "חברות כנסת שוברות שתיקה". איילת נחמיאס ורבין
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

ביום א' שודר "פרוייקט מיוחד" של דפנה ליאל, כתבת הכנסת של ערוץ 2, תחת הכותרת "חברות כנסת שוברות שתיקה".

שבע ח"כיות מסיעות שונות סיפרו איך גברים הציקו להם במהלך חייהן. המוסיקה היתה שקטה.

חוק ההטרדה המינית שעבר ב-1998 מיוחס לח"כ יעל דיין ולד"ר אורית קמיר, אשת אקדמיה מגדריסטית. לפני חקיקת החוק, הדין הפלילי הכיר בעבירה של "מעשה מגונה", שהוגדר כ"מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים" שנעשו ללא הסכמת אחד הצדדים. הכוונה היתה למגע לא רצוי בעל אופי אינטימי או למעשים מיניים לסיפוק עצמי מהסוג שסוטי מין מסוגלים להם.

אלה דברים שניתן לקבוע את קיומם או אי-קיומם. כן נגע, לא נגע, היכן נגע, זו אמת אובייקטיבית שניתן, בעיקרון, להוכיח או להפריך. מהבחינה הזו, זהו חוק הוגן והגיוני.

ערפול שיוצר טרור

החוק של דיין וקמיר קבע עבירה חדשה, כאמור, שהוגדרה בצורה רחבה ומעורפלת הרבה יותר. הוא מדבר על מילים ולא רק על פעולות פיזיות. אבל מילים יכולות להיאמר בצורות שונות ובטון שונה, בהקשרים שונים, בצחוק, בחצי צחוק, בתגובה למילים אחרות, לחיוכים וכו'.

החוק מגדיר כהטרדה מינית "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות" או "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו". אבל מי מחליט מה משפיל או לא משפיל? מי יקבע שהאדם הראה שאינו מעוניין? איך נדע אם הראה או לא הראה? כאמור, מעורפל.

זאת ועוד: החוק קובע כי הוא חל על התייחסות "בכתב, בעל פה, באמצעות מוצג חזותי או שמיעתי, לרבות באמצעות מחשב או חומר מחשב, או בהתנהגות". אבל מהי "התייחסות בהתנהגות"? מי יקבע איזו התנהגות מבטאת יחס משפיל או מיני? הרי גם מבט הוא התנהגות.

הערפול הזה הוא שהופך את החוק לנשק טרור. משום שהגברים – והחוק מופנה רק כלפי גברים, גם אם אינו מנוסח בלשון זכר – לא יכולים אף פעם לדעת אם ייחשבו לעבריינים או לא, והדרך היחידה להיות בטוחים שלא יעמדו לדין היא בעצם לשמור מרחק מנשים ולא לחזר אחריהן בשום דרך.

הפחד הזה, והשיח הבלתי פוסק סביב המושג "הטרדה מינית", גם מייצרים קיטוב מתמיד בין המינים ואווירה של חשדנות הדדית. הגבר אינו נתפס כמחזר אלא כמטריד, עד שלא יוכח אחרת, וארגוני המגדר נתפסים כמי שמעניקים ביטחון לנשים, במקום שהגברים ייתפסו ככאלה. לשינוי התודעתי הזה יש משמעויות פוליטיות נרחבות. בין היתר, אי אפשר שלא לשים לב לכך שהשיח מתעלם ואף מעלים את המימד הלאומני בכל הקשור להטרדות מיניות (ע"ע הוויכוח סביב הגדרתו של האונס הקבוצתי ביפו שאירע לאחרונה).

נתוני שווא

ארגוני הנשים השונים, מצידם, יכולים לדלות מידע אינטימי על גברים בעמדות כוח שונות ולעשות שימוש לרעה בחוקים בכדי לסחוט אותם. אם אותם הארגונים, כמו גם מוסדות רשמיים ורשמיים-למחצה המופקדים על נשות ישראל, נמצאים במקרה בידיה של תנועה חתרנית, הרי שמדינה שלמה יכולה להיחרב בדרך זו, לאט אבל בטוח, תוך ניצול תמימותן של מרבית הנשים, שלא מבינות שמישהו משתמש בהן.

הפרוייקט האחרון של ליאל מתחבר בקו ישיר לזה של השבוע שעבר, במסגרתו ראיינה ליאל את השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, בביתו, ובישרה על שורה של צעדים חדשים בתחום האלימות במשפחה שהוא החל לקדם.

כפי שהסברנו בהרחבה בכתבה קודמת, החוקים הללו נסמכים על התעמולה השקרית הסטנדרטית של ארגוני המגדר, שמציגה מצג שווא של מלחמת שמד כביכול שהגבר הישראלי מנהל נגד האישה הישראלית. במסגרת ניפוח המספרים, ליאל דיווחה כי נרצחו בשנה האחרונה 17 נשים, מספר שהוא יותר מפי 2 מהמספר הרשמי שמסרה משטרת ישראל.

ליאל לא טרחה להגיב לפנייתנו בעניין.

יש קשר לקרן החדשה?

נוסיף כי ארגוני הנשים הוותיקים והגדולים – ויצ"ו, נעמ"ת ואמונה – מונהגים רעיונית מאז סוף שנות ה-80 ע"י ארגון קיצוני, קטן ולא דמוקרטי, המורכב בעיקר ממשפטניות בשכר, הקרוי "שדולת הנשים". ארגון זה הוקם ע"י הקרן החדשה לישראל, הידועה כקרן חתרנית של השמאל הקיצוני, ונחשב לפרוייקט מרכזי שלו.

המנכ"לית הנוכחית של הקרן החדשה היא רחל ליאל, אמה של הכתבת דפנה ליאל.

למעשה, ככל ש"הקרן החדשה" וארגוני המגדר הופכים למנהיגיהם הרוחניים של חברות הכנסת מסיעות שונות שמאמצות זהות מגדריסטית, הם מקבלים כוח פוליטי ניכר, וגישה למוקדי כוח ותקציבים, באופן לא דמוקרטי.

האם יש קשר בין הטקטיקה הפוליטית המגדריסטית של הקרן החדשה לבין כתבות חדשותיות דוגמת הפרוייקט האחרון? זו השאלה המטרידה.