15 שנים לפיגוע בדולפינריום

בדרך טרגית וכואבת כול כך למדנו על איכויות העלייה מחבר המדינות. זו העת לזכור את הנרצחים, לעודד את הנכים ולחבק את המשפחות.

יורם דורי , כ"ד באייר תשע"ו

15 שנים לפיגוע בדולפינריום
15 שנים לפיגוע בדולפינריום
צילום: יורם דורי

באחד ביוני, לפני 15 שנים, ספגנו התקפת טרור קשה בדולפינריום בתל אביב. באותה עת שימשתי כיועצו הקרוב של שר החוץ דאז, שמעון פרס, בממשלת שרון.

לפתע, תוך כדי צפייה בשידורי הטלוויזיה בוצעה פריצה לשידור ונמסר על פיצוץ בדולפינריום. כך נצמדתי למקלט הטלוויזיה עד שעות הבקר המוקדמות. במהלך הלילה עמדתי בקשר שוטף עם מי שהיה ראש המטה המדיני של שר החוץ, רם אבירם. התמונות ששודרו מאזור הפיגוע היו קשות ונוראיות. מספרי הנפגעים עלו בהדרגה. הכאב היה גדול והזעם הרקיע שחקים.

21 איש ואשה נרצחו בפיגוע ובכללם 7 תלמידי בית הספר "שבח מופת" . התלמידים ורבים מהנפגעים האחרים היו מקהילת יוצאי ממדינות ברה"מ לשעבר.

היה זה אסון כבד למדינת ישראל כולה וכאב נורא. כך הפכו, יוצאי מדינות ברה"מ, באופן הכואב והנורא מכל, לחלק מההוויה המלווה אותנו, לצערי, כאן מזה שנות דור.

אותם מאות אלפים שזה מקרוב באו ולא השתלבו בחברה הישראלית ולא נקלטו על ידה הפכו במחי פיצוץ אחד של מנוול בן עוולה שנשלח על ידי חבורת רוצחים פחדנים לחלק ממשפחת השכול הכול כך ישראלית.

רבים מתלמידי "שבח מופת" נפצעו. חלקם מתמודד עם הפצעים עד היום. עם הנכויות ועם תסכולי הביורוקרטיה. את הנכות הם מנצחים. מול הבירוקרטיה ההישגים דלים יותר.

אני זוכר שביקרתי לצדו של שמעון פרס בבית הספר לאחר הפיגוע. המנהל, דר' אבי בנבנישתי, וצוותו עמלו קשות כדי לנסות ולהחזיר את החיים למסלולם. אמירה בנאלית שאינה מתאימה לאירוע כל כך קשה אך איני מכיר אחרת.

התלמידים, כפי שראיתים, חרקו שיניים בכאב, הלומי טראומה בלתי נתפסת עם דמעות בעיניהם התמודדו באומץ לב ובנחישות עם האסון. עם האובדן של חברות וחברים קרובים. עם הפגיעה בגוף ובעיקר עם הפגיעה בנפש. בזכות הכישרון ובזכות העוצמה הפנימית הם הצליחו. הצליחו, ולו חלקית, לחזור ללמוד. ללמוד ולהצליח.

בית הספר "שבח מופת" הפך, בעל כורחו, למרכז של התעניינות ציבורית. לא עוד תדמית של בית ספר מקצועי למי שמתקשים בלמידה אלא מרכז חינוכי ולימודי מרשים לקהילה ששפת אמם אינה עברית. פתאום, בגלל התוצאות הנוראיות, למדו אזרחי ישראל על ההצלחות החינוכיות של בית הספר. לראשונה, נחשפה ישראל לכישרונות יוצאי הדופן של עולי ברה"מ. פתאום התגלו צעירות וצעירים המצטיינים באמנות, בספורט ומעל לכל במדע.

חבל ועצוב שרק בדרך טרגית כל כול כך וכואבת כול כך למדנו על איכויות העלייה מחבר המדינות. כל זאת היינו צריכים לדעת גם בלי הרצח המתועב של נערות ונערים שבאו לבלות בדיסקוטק על חוף ימה של תל אביב.

זו העת לזכור את הנרצחים, לעודד את הנכים ולחבק את המשפחות.