בשבע מהדורה דיגיטלית

לגור בשכונה על שם סבא-רבא

ערן גל-אור, צאצא של הרב שמואל סלנט, אוסף יחד עם אביו סיורים ירושלמיים שכורכים בתוכם גם את ההיסטוריה המשפחתית

חיים אקשטיין , כ"ד באייר תשע"ו

"בשנתיים האחרונות אני מגלה כמה יופי נסתר יש בעיר הזאת". ערן גל-אור
"בשנתיים האחרונות אני מגלה כמה יופי נסתר יש בעיר הזאת". ערן גל-אור
צילום: מרים צחי

טיול עם אבא הוא תמיד חוויה, בפרט כשמדובר במחוזות ילדותו של האב.

אצל ערן גל-אור זה התחיל כחוויה, אבל המשיך בתור עסק: ערן, מורה דרך, מוציא לאור ספרי טיולים יחד עם אביו דוד. עכשיו הם עובדים על ספר שיוקדש לטיולים בירושלים. יהיו מקופלים בו חמישים מסלולי טיול, ובמובן מסוים הוא יכלול גם מאתיים שנה של המשפחה בעיר.

בין 'עץ חיים' למחנה יהודה

מהצד של האב, שותפו להוצאת הספרים, ערן דווקא די חדש בירושלים - רק דור שלישי. מצד האם, לעומת זאת, גל-אור הוא נצר לשתי משפחות ירושלמיות ותיקות: דור עשירי למשפחת סלנט ודור שביעי למשפחת בכר.

ההיסטוריה הירושלמית של המשפחה מתחילה מדמות חשובה ומשמעותית: הרב שמואל סלנט, רבה האשכנזי הראשון של ירושלים ומייסד ישיבת 'עץ חיים'. "עם כל העשייה הציבורית שלו, הכי בולטת הייתה הצניעות שלו. דירת חדר וחצי, לא רצה יותר מזה. בהמשך הוא היה שותף בתהליך היציאה מהחומות: ישיבת 'עץ חיים' יצאה מהחומות והקימה סניף ברחוב יפו".

ישיבת 'עץ חיים' כבר לא נמצאת במקומה המקורי, אבל רחוב עץ חיים בשוק מחנה יהודה מנציח אותה, ובפרט את הקשר בינה ובין השוק. "חלק מהאידיאולוגיה שהרב סלנט הנחיל היה שצריך לעבוד בשביל שהישיבה תתקיים. הם פתחו חנויות בשוק, שהיה אז בראשיתו, וזה מאוד פיתח אותו. עד היום, אם הולכים ברחוב עץ חיים, רואים שיש פתחים של החנויות אחורה – לכיוון איפה שהייתה החצר של הישיבה. עד היום מכניסים משם סחורה".

חתנו של הרב שמואל סלנט, בנימין בייניש סלנט, הוא ממייסדי נחלת שבעה. "זו הייתה השכונה הראשונה שהוקמה על ידי יוצאי העיר העתיקה. אנשים פחדו לצאת מהעיר העתיקה, אז הוא יצא לבד עם חברו הטוב יוסף ריבלין. הם פתחו חנות קטנה על רחוב יפו, ובלילות היו נשארים לישון לבד, אפילו בלי נשותיהם. עד היום אחת הסמטאות בנחלת שבעה נקראת בייניש סלנט".

איך הירושלמיות התבטאה אצלכם בבית?

"גדלתי לתוך הירושלמיות. כל פעם שהסתובבנו עם סבא וסבתא, זה היה ברחובות ירושלים. אני הולך עם סבא והוא אומר לי: 'פה היה כל-בו שוורץ, פה עבדתי', 'פה מנזר רטיסבון, פה למדתי משפטים באוניברסיטה העברית'. היו לו סיפורים על מלחמת השחרור, שבה הוא השתתף כחבר הגנה. סבתא מספרת על התנור של השכונה, איך כילדים כולם היו הולכים עם סיר חמין לאותו תנור. לכל סיר היה קשור חוט בצבע אחר, והיו מביאים את הסיר בחמישי בלילה ולוקחים לפני שבת. על הסיפורים האלה גדלתי".

סנדוויץ' עם היסטוריה בבקעה

העסק המשפחתי של ערן ואביו דוד החל לפני כעשר שנים, לאחר שערן השתחרר מהצבא ואביו סיים את עבודתו כסמנכ"ל שיווק ב'אֹסם'. הם טיילו יחד ברחבי הארץ, ובהמשך החליטו לשתף את ציבור הקוראים בחוויה. אבל למרות הקשר הטבעי לירושלים, הם הוציאו עד עכשיו ספרים על מסלולי טיול בשאר רחבי הארץ, ורק כעת מגיעים לבירה.

איך זה שלא כתבתם על ירושלים עד עכשיו?

"מההתחלה היה לנו ברור שכשנהיה מספיק בשלים – נגיע לירושלים. הרגשתי שאני לא מספיק בוגר בשביל זה. ירושלים זה עומק, זה משמעות, הייתי צריך להתנסות בדברים אחרים לפני שאגיע לשם.

"אנחנו אוספים כבר שנתיים סיפורים מאנשים מעניינים, במטרה שאנשים יכירו את האופי הנסתר של ירושלים, ויהיו מחוברים אליה כמו שאנחנו מחוברים. בכל סיור אנחנו מוסיפים סיפור אישי מהמשפחה".

סיפור אישי שכזה התרחש במפגש עם אישה ירושלמית ותיקה, שהשניים באו לשמוע ממנה סיפורים. "אנחנו מדברים איתה, ופתאום היא אומרת 'רגע, רגע'. הולכת לארון, מוציאה חבילה של מפות ואומרת לאבא שלי: 'זה קניתי בחנות של סבתא שלך'. לסבתא של אבא שלי הייתה חנות רקמה איפה שהיום הלובי של מלון ממילא, והאישה הזאת קנתה שם מפות והן אצלה עד היום".

דרך העבודה על הספר, ובכלל עבודת הסיורים בירושלים, ערן מגלה שוב ושוב שאכן בירושלים יש עומק אינסופי. "חשבתי שאני מכיר את ירושלים, ובשנתיים האחרונות אני מגלה כמה יופי נסתר יש בעיר הזאת, שהייתי יהיר לחשוב שאני מכיר אותה. כשלמדתי בתיכון בתלפיות, היינו יורדים לאכול ב'סנדוויץ' של ראשל' בבַקעה. עכשיו עשינו סיור בבקעה, ובין השאר נכנסנו לשם. בתור נער עניין אותי רק שיש אוכל טעים ואחלה אווירה, ופתאום אני מוצא את עצמי מדבר עם ראשל, אישה בת 80 שעדיין מכינה סנדוויצ'ים. ואני מבין שהיא נולדה בירושלים, ויש לה סיפורים מבקעה כשהייתה עוד שכונה מעורבת של יהודים וערבים. פתאום מקום שהייתי אוכל בו עם חברים מקבל משמעות ועומק".

אתה עובד עם אבא שלך, שזוכר את ירושלים של פעם, עוד לפני שאוחדה. אין ביניכם פער?

"לא כל כך. אנחנו עובדים ביחד עשר שנים ולומדים לקבל את הזוויות זה של זה. אין ספק שיש דברים שהוא מכיר ואני לא, אבל יש דברים חדשים שבהם אני מעודכן יותר. חברה טובה שלי היא מנהלת הלשכה של ניר ברקת, חבר אחר ניהל את הקמפיין שלו, חבר אחר בתנועת 'התעוררות'. הם מעדכנים אותי בדברים חדשים שקורים.

"חושבים שירושלים היא עיר של אבן, עיר קפואה, רק היסטוריה. אבל ירושלים צומחת ומתפתחת, ברמת הבנייה, ברמת התרבות. דווקא זה מייצר חיבור מדהים בין עבר להווה. רק השבוע היינו ביריד טכנולוגי בווילה שרובר, הווילה הראשונה בארץ, שפתחו בה עכשיו יריד טכנולוגיה. וילה משנות החמישים – עם יריד חדשנות".

את מקומו הנוכחי בירושלים קבע ערן לפני שנתיים, כשהתחתן. רעייתו באה מאבן יהודה, והם עדיין לא החליטו אם בטווח הרחוק יעברו למושב כפרי בסגנון שלה, או ימשיכו לממש את הזיקה העמוקה לירושלים. בינתיים, מכל מקום, הם מתגוררים בשכונת רסקו, ובשביל ערן יש בזה סגירת מעגל: "כולם קוראים לשכונה רסקו, אבל השם המקורי שלה הוא קריית שמואל – על שם הרב שמואל סלנט. המעגל נסגר. אני גאה לגור בשכונה על שם סבא רבא רבא שהגיע לארץ".