אין עדיין חוק נגד "העסקה פוגענית". שרה נתניהו בבית המשפט
אין עדיין חוק נגד "העסקה פוגענית". שרה נתניהו בבית המשפטצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

כוכבת השבוע, בוודאי בתחום המשפט, היא אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו.

בשבוע אחד היא הצליחה לתפוס לא פחות משלוש כותרות בשלושה תיקים שונים.

ראשית, המשטרה העבירה לפרקליטות את חומר החקירה שנפתחה בחשדות הפליליים לאי סדרים כספיים במעון ראש הממשלה, יחד עם קביעה כי נמצאה תשתית ראייתית התומכת בחשדות נגד רעיית ראש הממשלה. שנית, רשם בית הדין הארצי לעבודה דחה את בקשתה של גברת נתניהו לדיון נוסף בתביעה האזרחית שהגיש עובד המעון מני נפתלי נגד משרד ראש הממשלה - בין השאר בשל התנהגותה. ולבסוף, עובד אחר, גיא אליהו, זכה בתביעה דומה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים.

מכיוון שהשבוע דיברו כבר לא מעט סרה בגברת נתניהו, אנחנו נדבר מעט על גברת אחרת - זו ששפטה בשני התיקים בבית הדין לעבודה. בתיק שבו העיד גיא אליהו לטובת מני נפתלי - שזכה ב‑155 אלף שקלים, ובתיק שבו העיד מני נפתלי לטובת גיא אליהו - שזכה ב‑120 אלף שקלים. סביר להניח שהשניים יעידו בתביעה דומה שעומד להגיש בקרוב עובד שלישי במעון, עמנואל סלע, שהעיד בשני התיקים שבהם הכריעה השופטת דיתה פרוז'ינין.

בשני התיקים חילקה השופטת פרוז'ינין את הפיצוי הנדיב שנפסק לעובדי מעון ראש הממשלה לשני חלקים שווים פחות או יותר. בחלק האחד הם זכו ללא כל קשר לגברת נתניהו. הם פוטרו שלא כדין, או עבדו שעות רבות בניגוד לחוק עבודה ומנוחה וכיוצא באלו חוקי עבודה. את המחצית השנייה של הפיצוי, זה שבגינו קיבלה השופטת את תשומת הלב התקשורתית, העניקה פרוז'ינין בשל החוויות הבלתי נעימות שעברו העובדים במחיצתה של אשת ראש הממשלה. עשרות אלפי שקלים העניקה השופטת בכל פעם מקופת המדינה בשל "העסקה פוגענית".

פרוז'ינין לימדה אותנו בפסקי הדין כי נושא ההעסקה הפוגענית הוא מהנושאים היותר חמים באקדמיה בארץ ובחו"ל. היא גם סיפרה שהצעת חוק ברוח זו עברה בקריאה טרומית לפני כשנה. אבל היא הייתה מודעת גם לבעיה קטנה - החוק טרם התקבל בכנסת בשלוש קריאות כדין. "הקושי המתעורר בפסיקת פיצוי בגין העסקה פוגענית נובע מן העובדה שהצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה עברה בקריאה טרומית בלבד, והיא כשלעצמה אינה מהווה עדיין מקור לחיוב מעסיק בפיצוי", כתבה השופטת. אבל היא מצאה דרך לחייב בשל "העסקה פוגענית" גם בלי אישור המחוקק - לפסוק בשל עוגמת נפש.

הבעיה היא שבבתי הדין לעבודה פוסקים על עוגמת נפש סכומים צנועים ולעתים נדירות, ורק כפיצוי נלווה לעוולות תעסוקתיות שנקבעו בחוק. הפעלול המשפטי שעשתה השופטת פרוז'ינין יכול בהחלט להיכלל בחומר חובה בקורסים ללוגיקה: כאשר עוגמת הנפש נלווית לעוולות בחוק, בית הדין יכול לפסוק לעתים נדירות סכומים קטנים. אבל כאשר עוגמת הנפש מגיעה במקום חוק שטרם נחקק, בתי הדין יכולים לפסוק סכומים גדולים דרך קבע.

ההמלצה וההמולה

עוד בשולי גלימתה של הגברת נתניהו: נדבר על המפכ"ל רוני אלשיך, ודווקא בשבחו. השבוע הוא עשה מעשה נועז כשהעז לא לשחרר לתקשורת את מלוא האינפורמציה באשר לסיכום התיק בעניינה של נתניהו שהעבירה המשטרה לפרקליטות. התקשורת יצאה מכליה. אחרי הכול, צעדו של אלשיך הוא איום של ממש על היכולות שלה להנפיק כותרות שמסדרות יום שידורים מלא. שהרי עצם העברת התיק מהמשטרה לפרקליטות לא הייתה יכולה למלא יותר מידיעה קצרה בעיתון, או דקה של דיווח בכלי תקשורת אלקטרוני, אם להודעה על כך לא תצורף מסקנת המשטרה. במצב כזה התקשורת תוכל לחגוג על העניין רק לאחר שהפרקליטות תחליט להעמיד את שרה נתניהו לדין. ואם הפרקליטות תחליט לסגור את התיק, אפילו יום השידורים האחד הזה, בו לכאורה מרשיעה המשטרה את נתניהו, ייגזל ממנה.

אבל זה בדיוק המצב שניסו לרפא כבר לפני שנים, כאשר התקנות ביטלו את הנוהג של משטרת ישראל לפרסם אם היא ממליצה על העמדה לדין. זו הייתה מציאות שבה אדם נשפט ציבורית בלי משפט, כאשר חוקרי המשטרה גוזרים את דינו בתקשורת. כבר עשור וחצי שהמשטרה לא ממליצה. תחת זאת היא קובעת אם יש תשתית ראייתית, שזה פחות או יותר אותו דבר, רק במילים מעט אחרות. אלשיך החליט לחסוך את המשפט הציבורי לפני שהוחלט בכלל אם להעמיד לדין, והוציא הודעה טכנית על העברת התיק. את המסקנה בקשר לטיב הראיות שנאספו, תיאלץ התקשורת לקבל בפעם הראשונה לאחר הכרעת הפרקליטות.

שדרן הרדיו לא לבד

אבי, שם לא בדוי, התחנן במשך חודשים שאפרסם את שמו המלא. והוא דווקא איש צנוע, שוחר פרטיות, הנדסאי חרוץ בחברת הייטק. אך הוא היה גם אב לשניים שאותם לא ראה אז במשך חודשים ארוכים. והוא היה משוכנע שלו יימצא העיתונאי שיסכים לפרסם את העוול שנעשה לו, שיתאר את הסחרור הקפקאי שאליו נקלע, הסיוט יסתיים. תמים שכמותו.

אבי היה אבא טוב. טוב מספיק כדי לתבוע ולקבל בניגוד לרצונה של גרושתו משמורת משותפת על ילדיהם. אך הוא לא הצליח ליהנות לאורך זמן מההישג המשפטי. גרושתו זעמה ופתחה במלחמה כוללת. היא הפרה בגסות את הסדרי הראייה, איימה על המורים בבית הספר, השתוללה בדיונים בבית המשפט והסיתה את הילדים נגד אביהם. המערכת לא ישבה בחיבוק ידיים. השופט והעובדת הסוציאלית החלו להתרות באישה כי כך העניין לא יוכל להימשך. וכשהוא נמשך ואף החמיר, הם אפילו החלו בהליכים שבסופם, אם לא יחול שיפור בהתנהלותה של האישה, המשמורת על הילדים הייתה אמורה לעבור אל אביהם.

אך אז התהפך הגלגל באחת. זה התחיל כשהבכורה, ילדה רכה, סירבה פעם אחת לעבור אל אמה. העובדת הסוציאלית הוכנסה במהירות לתמונה ומיהרה להבהיר לאבי שאם המצב יישנה היא תמליץ על ביטול המשמורת המשותפת לאלתר. אבי עמד נדהם. עשרות תקריות שיזמה אשתו, חלקן חמורות ביותר, נענו בהליך סבלני ומתמשך. ובפעם הראשונה שהוא נחשד באחריות לסירובה של ילדה בת שבע, מאיימים עליו בשינוי המצב לאלתר. הוא איבד את עשתונותיו והתפרץ בצעקות.

כבר למחרת זומן דיון דחוף, ובו ביקשה העובדת הסוציאלית לבחון את דחפיו האימפולסיביים. ומאז, המערכת אכן העמידה אותו בלא מעט מבחנים. גרושתו המשיכה להתפרץ, לאיים ולהלך אימים על צוות בית הספר, וגם להפר את הסדרי הראייה. והוא, עצביו התרופפו והלכו, ואחת לכמה שבועות כבר לא יכול לכבוש את סערת לבו: פה התפרצות רגשות בבית המשפט, שם מילה לא מנומסת מספיק אל העובדת הסוציאלית. גרושתו המשיכה לשלם על מעשיה במס שפתיים של המערכת, אבל הוא שילם על כל מעידה שלו במזומן. בתוך כמה שבועות הוא היה יכול לראות את ילדיו רק במרכזי קשר תחת השגחת עובדת סוציאלית. במשך חודשים הוא חיפש עיתונאי שינסה לעצור את מעגל הטירוף שאליו נקלע. הוא חשב שגם את זה אור השמש יחטא.

לכאורה שדרני רדיו אינם צריכים לרדוף אחרי מישהו כדי שיוכלו להשמיע את קולם. אך השבוע כשאחד מהם, אב גרוש, ניסה לספר את הסיפור שלו, סיפור של עשרות אלפי אבות גרושים בישראל - בגלי צה"ל הענישו אותו וסגרו לו את המיקרופון.

הנציבות על פי גולדברג

כתבתי כאן בעבר כי הצעת החוק לעיגון מעמדה של נציבות הביקורת על התביעה שהגישה שרת המשפטים, היא גרועה אפילו יותר מזו המסורסת שהומלצה על ידי השופט בדימוס אליעזר גולדברג. השבוע התברר שגם השופט גולדברג, שכיהן כנציב התלונות על השופטים, חושב כך. "לא לכך התכוונתי", אמר השבוע בוועדת החוקה של הכנסת, "אלא לנציב שיברר תלונות על פרקליטים. הייחוד שלו יהיה בעצמאותו ובאי תלותו. לנגד עיניי עמדה דוגמת נציב תלונות הציבור על שופטים, דרך מינויו והפסקת כהונתו. בדברי ההסבר להצעת החוק הממשלתית מוזכרת עצמאותו. הוראות הצעת החוק מלמדות כי להצהרת העצמאות אין כיסוי מלא. מדובר בנאה דורש, אבל לא נאה מקיים. ההצעה כי השר ימנה את הנציב בהסכמת היועמ"ש אינה מתיישבת עם עצמאות הנציב. היועמ"ש עצמו הוא בעל תפקיד שניתן להתלונן עליו".