אין ספק שהקדמה שהתרבות המערבית מביאה בכנפיה תורמת רבות להבנת ADHD מבחינה נוירולוגית, ביולוגית, פרמקולוגית, פסיכיאטרית, פסיכולוגית וסוציולוגית וזו רק רשימה חלקית.
עולם הרפואה שמכפיל את הידע שלו מידי עשור מאפשר לכולנו – כולל אנשים מן השורה – לדעת יותר על ADHD, ובמיוחד בדור התפוצצות המידע.
נגישות המידע
כשהמידע נגיש לכל, פשוטו כמשמעו, זה ממש לא לגיטימי לחשוב שהילד אימפולסיבי בכוונה תחילה. זו פשוט בורות. וזה ממש לא לגיטימי להתייחס לצורך של הילד בפעילות, בעניין ובגירוי - כרצון מכוון להפריע את מנוחת ההורים בשבת בצהריים אחרי החמין. זה לא מתקבל על הדעת לחשוב שהשיעור יישאר פרונטאלי, מונוטוני וחזרתי ושהילד ישב במקומו 45 דקות ברציפות ויעשה אזניו כאפרכסת.
במיוחד לגבי הילדים המאובחנים, שכבר ביקרו אצל רופאים ומאבחנים אחרים, ושניתנו להוריהם ההזדמנויות (שלרוב לא מומשו) לשאול את כל השאלות ולקבל את כל ההסברים והפתרונות לבעיות – לא ייתכן שרמת הידע שלהם נשארת אי שם מאחור, ושהם ידעו על הסמארטפון שלהם הרבה יותר ממה שהם יודעים על ההפרעה ההתפתחותית של ילדיהם.
שיטות אבחון וטיפול
התרומה הגדולה של התרבות המערבית לADHD היא בהבנת ההפרעה ובקריאת השם שלה וממילא בהוצאתה מעולם התוהו של הדמיונות, ההיסוסים, וההאשמות – אל עולם ברור הרבה יותר שקובע קריטריונים לאבחון וטיפול. הורי הילדים של היום, שכנראה חלק גדול מהם נושאים בעצמם את ההפרעה, לא יכלו לזכות להבנה והכלה ובטח שלא לפתרונות שילדיהם מקבלים ונהנים מהם היום.
גם אלו שעולם האינטרנט מורכב מידי עבורם, יוכלו למצוא מזור לחלק מבעיותיהם בקלות, בז'אנר ענק של ספרות בנושא החל מתאוריה ומושגים רפואיים ועד לשיטות התערבות בבית ובכיתה. בכל חנויות הספרים המובילות ואפילו בספריות העירוניות, תמצאו כיום לפחות מדף אחד עם עשרות ספרים בנושא – פרי מחקר וניסיון של שלושת העשורים האחרונים. פשוט לקחת, לקרוא וליישם.
האם התרבות המודרנית או הפוסט-מודרנית המציאה את הADHD?
במחשבה ראשונה נראה שהתשובה חיובית מאד. כמות הילדים המאובחנים כיום, הפכה את ADHD לביטוי נדוש ושחוק עד שכל ילד שלא בדיוק הולך בתלם מתויג ככזה. "גדי, עזוב אותו, יש לו "קשב". מה לא שמעת?" – שיחת מורים בהפסקה. נוצרה משוואה (לא נכונה!) כאילו כל ילד בתת תפקוד לימודי או התנהגותי מוגדר כADHD. תחום ה"אבחון" התרחב כל כך עד שמורים נעשו מאבחנים ויועצים פרמקולוגיים להורים הנבוכים.
רבים תולים את התפרצות ההפרעה בדור האינטרנט, ומאשימים את המסכים בבעיות שלהם עם הילדים. "עובדה"- הם אומרים, "מאז שיש כבלים וסלולרי יש יותר ילדים מאובחנים עם ADHD". כלומר, לדידם יש קשר בין המסכים לADHD.
באחת מהמדינות בדרום ארה"ב, היו הרבה מקרים של סרטן באופן יחסי. חשבו שהגורם הוא כבישי האספלט המעלים אדים רעילים בשל השמש הקופחת, עד שבא מדען ו"מצא" שלמחלה ולאספלט גורם משותף – החום הקיצוני. כלומר, ייתכן שהסרטן קשור לחום ולא לאספלט. אז לפני הכל, כשעוסקים בקשרים בין משתנים, המדע והמחקר מחייבים שלילת קשרים אחרים. לכן, ייתכנו גורמים אחרים להתפרצות הADHD.
בנוסף, כיוון שADHD היא הפרעה נוירולוגית התפתחותית שהתורשה שלה חזקה ביותר (כ80%), לא ניתן לטעון שיש כיום יותר ADHD מבשנים עברו. כי אם זה נוירולוגי-התפתחותי אז נולדים עם זה, ואם זה גנטי אז "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש." תמיד היו אנשים עם ADHD (ותמיד יהיו!) אך כיוון שלא היה לזה שם ברור – ייחסו להם את השמות המוכרים באותם ימים כגון: שובב, מופרע, פרא אדם, עצלן, אנוכי ועוד כינויים "חינוכיים" אחרים.
"פעם ידעו להסתדר איתם מצוין בלי כל התרופות והטיפים שיש היום!"
עוד טענה חסרת שחר המבוססת על מחקרים שמתפרסמים בפייסבוק (...). כל ילד יודע שהנשירה מבתי הספר רק הולכת ופוחתת עם השנים. בנוסף, חקר המוח העדכני מגלה לנו שבADHD יש קשב, אך הוא תלוי בעניין ולאו דווקא בחשיבות. טיעון זה מסביר מדוע תלמיד היפר לא מסוגל לשבת 2 דקות בכיתה אך מסוגל לשבת שעתיים מול משחק מחשב. העניין והגירוי "מייצרים" את הקשב או בשפה הנוירולוגית – מגבירים את זמינות המוליכים העצביים במוח.
ואם כך, ברור מדוע פעם "הסתדרו איתם" יותר. לפני כמה עשורים, התלמיד היה "אבק אדם" בעיני המערכת. הוא היה בורג קטן שחייב להתאים עצמו לכללים. באווירה התרבותית הכללית דאז, של כפייה, כוח והיררכיה ברורה יחד עם יראת כבוד למבוגרים בכלל – הפחד (שגורם לערנות) עושה את שלו ומסוגל ליצור את יישור הקו עם המערכת גם לתלמיד לא ממושמע במיוחד. באווירה כזו היו הרבה יותר תמימות והרבה פחות תעוזה וחוצפה. באותם ימים המורה היה "אלוהים". האווירה באותם הימים מיתנה מאד את הסימפטומים של ADHD, והשאירה למורים להתמודד דווקא עם התלמידים המאתגרים במיוחד שלא נשרו (עדיין) מבית הספר.
ההיררכיה הברורה הייתה גם בבית. המחיר על סירוב ואי הליכה בתלם היה הרבה יותר ברור והרבה יותר כואב בשיטות החינוך הישנות. וכשהסכנה ברורה, מיידית וכואבת – הערנות מוגברת, הקשב עולה וההתנהגות הטובה מופעלת. לא היה אז חינוך ושכנוע, הייתה "הפעלה" והיה משטר.
בפינתנו הבאה נמשיך לסקור את תרומתה של התרבות המודרנית לADHD, והפעם מכיוון לא צפוי...