כך משכתבים היסטוריה

המגמה הזו מחלחלת בעצמה מכל עבר: באקדמיה, וכעת גם בצבא, מתעקשים לספר שהשואה בכלל לא הייתה שואת היהודים אלא שואה אוניברסלית.

הרב ד"ר ראובן פיירמן -עולם קטן , א' בסיון תשע"ו

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

מאז קום המדינה מתנהל ויכוח על הנחלת זיכרון השואה לדורות הבאים, ויכוח שמשלב בצורה גלויה
תשאלו את מפקדכם שאלה גלויה – האם תסכן את חייליך כדי להציל אזרחים חפים מפשע במדינת אויב? אם יענה בחיוב, אני ממליץ לעבור יחידה. השאלה הזו היא הלב של הקוד האתי
וסמויה הבנות היסטוריות שונות, אמונות ודעות פוליטיות.

בשנים האחרונות יש מגמה להפוך את השואה לאירוע אוניברסלי ולא פרטיקולרי, לאמור: בשואה לא הרגו רק יהודים, אלא גם צוענים, הומוסקסואלים, נכים ועוד. דברים דומים קראנו רק בשבוע שעבר בשבועון זה, ולפיהם המגמה בהוראת השואה בצה"ל נופלת גם היא במדרון החלקלק הזה.

הגיע הזמן לשבור את המיתוס הזה, שיש בו תערובת של רשעות וטיפשות, הנובע מתוך אג'נדה עמוקה להיאחז בשברי נתונים כדי ליצור מצג שווא.

הנאצים יימח שמם היו אכזרים ואכן הרגו אנשים רבים, לא רק יהודים. הם אכן רדפו גם צוענים, הומוסקסואלים ונכים. אלא שהניסיון לכרוך את כולם יחד חוטא לעובדות ההיסטוריות וממילא לניתוח המניעים הנאציים.

אלו המספרים: באושוויץ הרגו כ-20 אלף צוענים, וברוסיה עוד 30 אלף. לפי העיתון של אוניברסיטת אוקספורד, במלחמת העולם השנייה נהרגו בסך הכול כמאה אלף מתוך שמונה מיליון צוענים. זה אמנם מספר גדול של צוענים, אולם אין לראות בהריגתם המאסיבית רצון להשמדת עם. לפי היסטוריונים שעסקו בנושא, הגרמנים רצו להרוג את הצוענים הנוודים בשל החשש שהם עלולים להפיץ מחלות. הייתה כאן סיבה מוגדרת, ומשום כך הגרמנים לא נגעו באותם מיליוני צוענים שגרו במקומות קבועים ומסודרים, אלא רק באלה שנדדו ברחבי אירופה ואיימו להפיץ את מחלותיהם. מובן שאין בדברים הללו כדי להצדיק את מעשה הזוועה הזה, אולם חשוב להבהיר שלא היה כאן רצון להשמדת העם הצועני.

הוא הדין לגבי חולי נפש ובעלי פיגור – הריגתם הייתה תועלתנית בלבד. גם לגבי ההומוסקסואלים יש מי שאוהב לשנות את ההיסטוריה – לא הייתה השמדה של הומוסקסואלים. הם אכן נרדפו, אך לא הושמדו ולא הייתה תכנית להשמידם. גם הרדיפות נגדם היו בתוך גרמניה עצמה ולא בכל רחבי אירופה.

למרות כל הניסיונות להמציא מציאות, חשוב לחזור ולשנן שוב ושוב את מה שחלקנו אולי אוהב לברוח ממנו: היחידים שנהרגו בלי הבדלים, מתוך שנאה טהורה חוצת גבולות ומתוך תכנית ברורה ומדויקת להשמיד עם אחד ולמחוק את זכרו מעל פני האדמה – הם היהודים.

הניסיון לטשטש את ההיסטוריה מגיע לפעמים לאבסורדים מדהימים: בברית המועצות, למשל, רוב האנשים לא ידעו את ממדי השואה, כך שברוב המקורות הרשמיים היו מציינים שהנאצים רצחו באושוויץ אנשים מפולניה, הונגריה, צ'כיה וכו', ולא מציינים את המכנה המשותף של אותם אנשים – יהדותם.

מכאן נותר לנו רק לנסות לברר בעיקר עם עצמנו מדוע יש בקרבנו ניסיון לטשטש את המיוחדות של השמדת היהודים. הסיבה לכך היא פשוטה: אם מספרים על שואת היהודים, השאלה המתבקשת היא "למה דווקא הם"? וזו שאלה מסוכנת. היא עלולה להכריח את האדם לחפש תשובות.

בעולם התשובות יש לאדם שתי אפשרויות: לבחור בתשובה רציונלית כגון "היהודים היו נצלנים" או "השתלטו על עמדות מפתח", ואז הוא בעצם צריך להצדיק את השנאה ליהודים – והוא נופל בפח שטמנו לו האנטישמים. אם איננו מסתפק בתשובות רציונליות חלשות ונקודתיות, עליו להודות שהרע העולמי בחר להילחם דווקא בעם מסוים, שהוא כנראה מייצג משהו שמתנוסס על ראשו. היטלר עצמו לא התבייש להצהיר בנאום שנשא ברייכסטאג ב-1938 שיש רק שני עמים בהיסטוריה האנושית שעליהם להילחם זה בזה: הגרמנים מול היהודים.

אין זה מקרה שהמסר הזה של שואה אוניברסלית והכחשת השואה היהודית מתחזק באקדמיה, מכיוון שעומדת מאחוריו אג'נדה אידיאולוגית מחושבת היטב. האקדמיה לא יכולה לסבול את העובדה שהשואה קרתה לעם היהודי, ושהייתה כאן מלחמה בין הרע הטהור לטוב הטהור, ולכן היא צריכה לבנות מיתוסים מניפוח נתונים לא מדויקים כדי להרחיק את השואה מהנצחת סגולת ישראל.

כך הנצחת השואה מסכנת את ביטחון המדינה

ההשקפה האקדמית המסוכנת הזו מחלחלת גם לצבא. האקדמיה מנסה להסביר לצבא שאין הבדל בין חיי עמך לחיי האויב, וכל השקפה אחרת היא בהכרח גזענית שיכולה להוביל לנאציזם. מבחינתם, אין הבדל אם ייהרג אזרח ישראלי או אזרח אויב, וכך הם הופכים את אזרחי האויב ל"בלתי מעורבים".

יש כאן תורה מובנית שמנסה לטשטש את המציאות שלפיה אנו נמצאים במציאות מלחמתית, כשהעם העומד מולנו רוצה בהשמדתנו. זו לא מלחמה על טוהר הנשק אלא מלחמה עקרונית בתפיסת עולם אוניברסלית שמנסה למחוק את הזהות היהודית.

לתלמידיי בישיבות ההסדר אני אומר: תשאלו את מפקדכם שאלה גלויה – האם תסכן את חייליך כדי להציל אזרחים חפים מפשע במדינת אויב? אם יענה בחיוב, אני ממליץ לעבור יחידה. השאלה הזו היא הלב של הקוד האתי, ומשום כך כולם מעדיפים להתחמק ממנה. כולנו רוצים שצה"ל יהיה צבא מוסרי, ולא לחינם מפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן, ריצ'רד קאמפ, העיד בוועידת האו"ם שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי שהוא מכיר בהיסטוריה. אולם כדי לוודא על איזה מוסר אנחנו מדברים, צריך לשאול את השאלה הזו: האם מוסרי להרוג רועה צאן זקן בגוש עציון כדי שלא יסגיר פלוגה שלמה של חיילים?

אנו גרים במזרח ירושלים בשכונת "קול התור" (אבו תור לשעבר). שנים היו זורקים עלינו בקבוקי תבערה ואבנים, אפילו שרפו לנו מרפסת ביום כיפור. המשטרה לא הצליחה להפסיק את התופעות הללו. אחרי שהילדים שלנו התחילו לזרוק עליהם בחזרה ביצים, כל התופעות הללו נעלמו. ביום שהחייל אלאור אזריה ירה במחבל הפצוע בחברון, נפסקה אינתיפאדת הסכינים. באחת נגמר גל של שלושה חודשים שכלל כמה פיגועים ביום. אז מה אם קציני המשטרה התראיינו בכל מקום ואמרו ש"אין שום פתרון להתמודדות עם מפגע בודד אלא בשולחן המשא ומתן".

את הקוד האתי הזה חיל החינוך רוצה להשתיק: חיי עמך קודמים לחיי העם האויב. פשוט ומוסרי.

הרב ראובן פיירמן הוא ד"ר לסוציולגיה. לשעבר מרצה באוניברסיטאות חיפה ותל אביב.

הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם",

מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן