הרב שלמה עמאר, רבה של ירושלים, מסייר בעסקים כשרים בעיר
הרב שלמה עמאר, רבה של ירושלים, מסייר בעסקים כשרים בעירצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הבה נתחיל דווקא מתגובה, זו שנמסרה השבוע מעיריית ירושלים לכמה כלי תקשורת דתיים.

"עיריית ירושלים תומכת במגוון אירועים, שחלקם אף מכילים תוכן המיועד למגזר ספציפי, אך מאפשרים לכל אדם להשתתף באירוע במידה וירצה. אולם", כך נכתב שם, "כפי שמורה החוק, העירייה מנועה מלתקצב אירועים המבצעים הבחנה מגדרית בין קהלים בכניסה לאירוע ואינם מאפשרים לכל אדם להשתתף באירוע". התגובה התקבלה במענה לידיעה כי המחלקה המשפטית בעירייה אסרה על תמיכה כספית בכנס של עיתון נשים דתי שנועד לנשים בלבד. בהודעה הפחות רשמית נמסר למארגנים כי מדובר ב"הדרת גברים". נזכיר כי אך לפני שבועיים אותה מחלקה משפטית ניסתה למנוע תקציב סיוע ליום הסטודנט הדתי בבירה, רק בגלל הפרדה מגדרית בהופעות. הנימוק היה אותו נימוק: מניעת תקציבים מאירועים שכאלה נעשית על פי "מה שמורה החוק".

אלא שגם אם תהפכו ותשובו ותהפכו בספר החוקים של מדינת ישראל, לא תמצאו זכר לחוק כזה. את האיסור לממן אירועים שאינם מעורבים המציאה ועדה במשרד היועץ המשפטי לממשלה, שאירועים נפרדים כנראה אינם לטעמם האידיאולוגי החילוני של אנשיה. והנה נולד חוק יש מאין.

כשרות מתחכמת

אבל במשרד היועץ המשפטי לממשלה יודעים לעשות גם אין מיש. או לפחות רצו לעשות כך לחוק ההונאה בכשרות.

הכול התחיל בקבוצה ירושלמית קטנה, מלווה בקמפיין תקשורתי גדול, המקדמת סוג של השגחת כשרות קהילתית וולונטרית. הרעיון הכללי הוא שאנשי הקבוצה ינפיקו לבתי עסק מעין תעודות הכשר תחת פיקוח מסוים של נאמני כשרות, יחד עם אמונה רבה ביושרם של בני אדם בכלל ובעלי מסעדות בפרט. בעלי עסקים ששיתפו פעולה עם הפרויקט קיבלו את התעודות מהפעילים הירושלמים, וקנס מיחידת הפיקוח של הרבנות הראשית לישראל. חוק הונאה בכשרות קובע כי "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר". החוק גם מכריז כי אלו "הרשאים לתת תעודת כשרות על פי חוק זה" הם מועצת הרבנות הראשית, רב יישוב או הרבנות הצה"לית. קבוצות ירושלמיות אופנתיות הושמטו מרשימת המוסמכים להעניק את התעודה, ולכן ביחידת הפיקוח הסיקו כי בוצעה כאן הפרה של החוק.

שניים מבעלי העסקים התגלו כאנשי עקרונות, סירבו לשלם את הקנס וביקשו להישפט. יחידת האכיפה ברבנות העבירה את תיקיהם לפרקליטות מחוז ירושלים להמשך טיפול. שם בוששו להחליט, אך דווקא בעלי העסקים, אנשי העקרונות, נראו להוטים להגיע לבית המשפט. הם דחקו בפרקליטות שוב ושוב להחליט. ומשזו המשיכה לגרור רגליים, עתרו לבג"ץ וביקשו שהשופטים יעניקו פירוש יצירתי במיוחד לחוק. על פי הבקשה, כל בית עסק יוכל להציג את עצמו ככשר אם גוף כלשהו העניק לו תעודת כשרות, ואילו מטעם המדינה יוכלו להעניק תעודות כשרות רק הרבנות, הרבנים המקומיים והרבנות הצה"לית.

שלושת שופטי בג"ץ, השופטים רובינשטיין, סולברג ושוהם, לא הסתירו את דעתם על יצירתיות היתר של העותרים. רובינשטיין כינה אותה "פרשנות מתחכמת", וסולברג קטל אותה בשלושה משפטים. אלא שלניסיון להתנקש בחוק ההונאה בכשרות הצטרף גם היועץ המשפטי לממשלה, וגייס לצורך העניין יצירתיות משפטית מתחכמת פחות, אך לא הרבה פחות. אחרי שנות דור שבהן החוק מיושם כלשונו וכמשמעותו, ביקש היועץ לצמצם את מובנו כך שאמנם תעודה שבה המילה "כשר" לכל הטיותיה תוכל להינתן רק על ידי הרבנויות השונות, אך בית עסק יוכל להציג את עצמו ככשר בכל אוצר המילים הנותרות לכך בעברית.

השופט שוהם חשב שהפרשנות של היועץ המשפטי מעט דחוקה. אך גם הוא - קשוב כמו היועץ לרחשי לבותיהם של קבוצות ירושלמיות וכלי תקשורת - חשב שזו הזדמנות נאותה לחסל את "המונופול של הרבנות", ופסק כי הכול יוכלו להציג את עצמם ככשרים, ובלבד שימצאו מילים זהירות מספיק.

השופט סולברג חשב שהדיון על "המונופול של הרבנות" הוא אולי מעניין, אך הוא הוכרע כבר מזמן במקום שבו מכריעים בסוגיות שכאלו במדינות דמוקרטיות, בבית הנבחרים. סולברג ציטט באריכות את הדיונים בכנסת שקדמו לחקיקת החוק. שם התברר שחברי כנסת כמו שולמית אלוני המנוחה או חיים רמון אכן התנגדו בתוקף לאפשר את אותו "מונופול", אך הכנסת, באופן דמוקרטי לחלוטין, הכריעה אחרת. "אנו עוסקים בחוק זה בתעודת כשרות לפי דיני ישראל, לפי דין תורה, ולא לפי הדת הבודהיסטית או כל דת אחרת שהיא", הסביר אז ח"כ אליעזר קולסה מהליכוד את ההיגיון של דעת הרוב. "לכן צריכה להיות רשות מוסמכת, ורשות מוסמכת אחת, שתיתן תעודת הכשר. גם בנושאים אחרים כגון חוק רישוי עסקים, ענייני תברואה ועניינים אחרים, איננו פונים לכל אזרח ולכל אדם במדינת ישראל ואומרים שהוא ייתן רישיון לעסק, שהוא ייתן אישור שאותו עסק נקי, אלא פונים לרשות המוסמכת. בענייני דת במדינת ישראל – מועצת הרבנות הראשית היא הרשות המוסמכת".

סולברג ביקש אם כן לקיים את החוק כלשונו וככוונתו. שוהם ביקש לצמצם אותו באופן יצירתי. אך פריצת הדרך המשפטית האמיתית שייכת לשופט רובינשטיין. הוא נאלץ להסכים כי הניסיון לעקם את לשונו של החוק הוא "מתחכם", ושהראיות שהביא סולברג לרצון המחוקק הן חד משמעיות. אך הוא, כמו שוהם, כמו היועץ וכמו החבורה הירושלמית, לא מרוצה מתפקוד הרבנות, קרא דו"ח של מבקר המדינה בעניין. הוא גם קרא על מכתב תלונה של הרב הראשי של ירושלים שהתפרסם בתקשורת. ועל כן הוא הכריע כי העתירה תידחה, אך רק למשך שנתיים. בשנתיים הללו הרבנות אמורה לשפר את דרכיה, ולנסות לאמץ מודל העסקה הגיוני יותר למשגיחים. אם תנהג בהתאם, המונופול יישאר בידיה. ואם לא? לא ברור. אולי אז שופטי בית המשפט העליון יאפשרו ליועץ המשפטי לממשלה להתחכם ולעוות את החוק.

המונופול של היועמ"ש

אבל אם את "המונופול" של הרבנות הראשית לישראל, זה שנחקק בחוק, לא הפילו השופטים, לפחות לא בפעם הזאת, הרי ש"מונופול" אחר, חזק עוד יותר אך ללא כל בסיס חוקי, הצליח השופט סולברג למוטט כדרך אגב בפסק הדין המדובר: זה של היועץ המשפטי לממשלה.

כשברבנות הראשית הבינו כי היועמ"ש הקודם, יהודה וינשטיין, תומך עקרונית בעמדת העותרים המבקשים לסרס את חוק ההונאה בכשרות, הם מיהרו לבקש לוותר על שירותיו ולייצג את עצמם בעתירה. וינשטיין סירב. בפרקטיקה הבעייתית המקובלת במשרד המשפטים, לא תמיד השופטים צריכים להכריע בין עמדת רשויות המדינה ובין עמדת העותרים. לפעמים משרד המשפטים אוחז בהשקפה שונה מזו של הרשות הממלכתית, ואז העותרים עותרים, המשיבים מסכימים, ולשופטים לא נותר אלא לעגן את הכול בפסק דין.

"הימים ימי שביתת הפרקליטים, עמדה כתובה מטעם היועץ המשפטי לממשלה אַין, ועל דבר המחלוקת בינו לבין הרבנות הראשית, לרבות לעניין הייצוג לפנינו בבית המשפט, למדנו רק מפי השמועה", כתב סולברג בפסק הדין. "מה רבה הייתה אפוא הפתעתנו, כשגילינו בפתח הדיון כי עמדת הרבנות הראשית כלל לא תיוצג ולא תישמע לפנינו. מאחר שסברנו כי על פני הדברים עמדת הרבנות הראשית ראויה להישמע, ומשלא מצאנו טעם טוב מדוע לא תקבל את יומה בבית המשפט, ביקשנו מאת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה להציג לפנינו את עמדת הרבנות הראשית. לאחר שמיעת טענות בא כוח הצדדים מזה ומזה, לא נחה דעתנו כי עמדת הרבנות הראשית נשמעה במלואה".

השופט סולברג קבע אפוא הלכה חדשה, כשהוא מאמץ המלצה של ועדה בראשותו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר: "במקרים שבהם אין המדובר באי-חוקיות ברורה וגלויה, מן הנכון שהיועץ המשפטי יחליט על התרת ייצוגה של הרשות הממלכתית החולקת על דעתו, על ידי משפטן משירות הציבור או מן המגזר הפרטי, הנכון להציג טעמיה של הרשות הממלכתית בפני בית המשפט. במילים אחרות, אין לצאת מתוך הנחה שהיועץ המשפטי יטען בבית המשפט בניגוד לחוות דעתו ויתאר כלבן את מה שלדעתו הוא שחור. אולם, יש נסיבות – בהן אין המדובר כאמור על אי-חוקיות ברורה וגלויה – אשר אין בהן לשלול מרשות שלטונית את יומה בבית המשפט, היינו את הניסיון לשכנע את בית המשפט בחוקיות עמדתה. זאת... במקרים של חילוקי דעות בתום לב בנושא היכול להיות נתון לפרשנויות שונות".