תמר אסרף: המדינה רוצה, אבל לא יכולה

ההתרמה למען הפצוע מ'צוק איתן': עם ישראל במיטבו, או הסרת אחריות מרשויות המדינה?

תגיות: בשבע 697
נעמה בן חיים , ג' בסיון תשע"ו

תמר אסרף
תמר אסרף
צילום: מרים צחי

המדינה, מסתבר, לא יכולה לדאוג לכול. בוודאי בעולם המודרני שאנו חיים בו, כשכל מהלך צריך לעמוד בקריטריונים של מנהל תקין ושקיפות, אין למערכת המדינית הנוקשה יכולת להתמודד עם כל מצב וכל תרחיש, במיוחד במקרים חריגים שאינם עומדים בקריטריונים.

במציאות של מנהל תקין כמעט שאין מקום לשיקול הדעת וגם לא לגמישות. לפנים משורת הדין כמעט לא עובד שם. יכולת התמרון לטוב ולרע לא מתאפשרת כשיש שקיפות מלאה.

סיפורו של יהודה הישראלי הוא סיפור שכזה. המון רצון טוב יש למדינה שחשה שמחובתה לעשות כפי יכולתה כדי לסייע בשיקומו, ואני יודעת שהיא גם עושה. המדינה לא הסירה אחריות, היא נותנת את כל מה שהיא יכולה לתת. הבעיה מתחילה בנקודה שבה היא לא יכולה לתת. חוסר היכולת של העוסקים מטעם המדינה בסוגיה לגלות גמישות ולפעול על פי שיקול דעת הוא תוצר של מנהל תקין, שקיפות ואימת בג"ץ. הוא לא תוצר של הסרת אחריות או חוסר רצון לסייע.

וכשאני חושבת על זה לרגע ומניחה לשנייה את הכאב והתסכול מהאבסורד הזה, אני מצליחה להבין נקודה חשובה ומרכזית מאוד בחיינו: בעולם לכאורה מתוקן שבו המדינה הייתה לוקחת אחריות על הכול - רווחה, רפואה, בטחון, כלכלה, תנאים סוציאליים, חינוך, הורות בריאות ובטחון ועוד - איך היו נראים האזרחים? אלו שלא נדרשים לכלום, אלו שרק דואגים לעצמם, ואינם נדרשים לדאוג לאחרים כי הרי המדינה עושה זאת?

במציאות שבה המדינה לא לוקחת או לא מסוגלת לקחת אחריות, צומחים גמ"חים נפלאים, ארגוני חסד, קרנות צדקה, אנשים שתורמים, נותנים, פועלים ויוצאים מאזור הנוחות שלהם כי יש בעולם צורך והצורך הזה מניע אותם. את היכולת לדעת כמה העם שלנו מופלא וטוב אנחנו מקבלים בעיקר במקומות האלו, שבהם המדינה לא עושה.

תמר אסרף

דוברת המועצה האזורית מטה בנימין