פרובוקציות שמזמינות תגובה

כאשר ליברמן חוזר לעמדה פרגמטית, ומקורבו של נתניהו נשמע כמו שרון לפני הגירוש, לבנט יש סיבה טובה למתקפה

תגיות: בשבע 697
עמיאל אונגר , ג' בסיון תשע"ו

לאן נעלם ליברמן איש הימין? שר הביטחון הטרי בגבול הצפון
לאן נעלם ליברמן איש הימין? שר הביטחון הטרי בגבול הצפון
צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

דבריו של נפתלי בנט במרכז הרב ביום ירושלים, שמהם נשמעה נימה ביקורתית על נתניהו, לא נאמרו בתוך חלל ריק, אלא לאחר הצטברות של פרובוקציות שחייבו תגובה.

נתניהו וליברמן נשבעו אמונים לפתרון שתי המדינות. ליברמן חזר מהאופוזיציה הלוחמת להיות ימין פרגמטי, ואימץ מחדש את הסיסמה ששלמות העם קודמת לשלמות הארץ. בקשה צנועה משר הביטחון הטרי: שיואיל לפרט פעם אחת מהי התרומה שהצד השני של המפה הפוליטית אמור לתרום לשלמות העם, או להבהיר האם לדעתו רק צד אחד אחראי לשמירת השלמות הזאת.

מקורבו של נתניהו נתן אשל בחר להשתפך בפני עיתון 'הארץ', בצורה שהזכירה את וידויו של אריאל שרון בשעתו בפני יואל מרקוס - אז הפרשן מספר אחת של 'הארץ' - בריאיון שבו בישר לו לראשונה על תוכנית הגירוש מגוש קטיף. את נתניהו הציג אשל כ"מי שכן יכול לקדם מהלכים מדיניים ומוכן להרחיק לכת כדי להגשים את חלומו של השמאל". השמאל לדעת אשל עומד לפספס את הגשמת החלום רק בגלל שנאתו העיוורת לנתניהו. לעומת זאת זלזל אשל בנפתלי בנט כ"מי שנישא על כתפי הימין הקיצוני". לא בכדי צייץ עמית סגל: "נתן אשל בתפקיד פורום החווה 2003". מול ביטויים כאלה הגיב בנט שהמשנה המדינית שלו זהה באנגלית ובעברית, ותקפה גם בעידן בחירות וגם לאחר הבחירות. מי שסבור שאשל אמר את הדברים על דעת עצמו, בלי להתייעץ עם נתניהו, שיקום.

בתקשורת עלזו על שבנט מדביק לנתניהו את אותה האשמה שנתניהו מרבה להדביק למחמוד עבאס, כמי שמדבר בלשון אחת אל בני עמו בערבית, ובלשון אחרת באנגלית אל העולם הרחב. אבל הם לא עמדו על ההבדל המצער: קרבתו של עבאס לעמדות שהוא מבטא בערבית היא יותר חזקה מקרבתו של נתניהו לעמדות שהוא מבטא בשפה העברית ובשעת בחירות.

אפשר לראות בגיצים שעפו השבוע בין בנט לנתניהו המשך לסיבוב הקודם ביניהם, כאשר בנט התעקש על רפורמות שיאפשרו לקבינט המדיני-ביטחוני לתפקד ביתר יעילות בשעת משבר ורשם הישג בדעת הקהל. לליכוד ולליברמן היה נוח להציג את בנט כבעל פתיל קצר, שמבקש לטרפד את פעולתה התקינה של ממשלת ימין.

אולם גם בנט מצדו יכול לראות במתח הפנים-קואליציוני המשך למשבר הקודם. הקבינט נושא בצדק את התואר "מדיני-ביטחוני" - שני תחומים שאי אפשר להפריד ביניהם. עם כל החומרה של מנהרות התקיפה שבנה החמאס בעזה, היזקן מתגמד מול הנזק הביטחוני שייגרם על ידי הקמת מדינה פלשתינית לצד תוואי כביש 6. כשם שאסור למדר את חברי הקבינט ממידע על מהלכים צבאיים, כך אסור למדר אותם ממהלכים מדיניים ומשינויים בעמדות מדיניות.

כן, אנשים רוצים להתגייר

במרחק מטרים ספורים מרוקדי הדגלים הססגוניים ברחוב המלך ג'ורג', התנהל ביום ירושלים כנס של יקירי ירושלים, ותיקים וטריים, מטעם איחוד בתי הכנסת. הנואמים, הודות לגילם, זכרו את התקופה שירושלים הייתה בזויה וחצויה. חתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן סיפר שארבעה חודשים לפני שזכה להגיע לכותל לאחר שחרורו, הוא תצפת מאבו תור על שני עצים שמתחתם שכב הכותל. אומן הצעיר סבר אז שהוא בעל סיכויים גדולים יותר להגיע לירח מאשר לכותל, המרוחק ממנו כחצי קילומטר.

אבל לצד הכרת הטוב, נשמעה גם נימה של החמצת השעה. השר אורי אריאל שהגיע לכנס ביטא תחושה כזאת, וייחל לשעת רצון נוספת שלאחריה לא יזדרזו להעביר את מפתחות הר הבית לוואקף, והרבנים לא יאסרו את העלייה אליו ליהודים בלבד, והוא יחד עם אחיו הכוהנים יזכו בביכורים בחג השבועות.

שבוע מפריד בין יום ירושלים לחג השבועות, וכשם שלא קלטנו את גודל השעה ביום שחרור ירושלים, ייתכן שאין אנו קולטים את גודל השעה בנושא הגרים. כשם שהתקשינו להסתגל לעובדה שירושלים בידינו, כך אנו ממאנים להאמין שבמקומות שונים בעולם, דווקא בתקופה שהאנטישמיות מרימה ראש, יש אנשים שמגלים את היהדות ורוצים להיות חלק מהעם היהודי. כל אדם כזה מיד נתפס כחשוד, ואולי קצת דפוק: למה לך להיות יהודי? לא מדובר רק בתגובה הראשונית המתבקשת בתהליך הגיור, שבו מסבירים לאדם שאין לו צורך להגיע ליהדות וכשומר מצוות בני נח נתייחס אליו בכל הכבוד הראוי, אלא בתגובה מתמשכת גם לאחר שהוכיח את הרצון המוחלט לעבור גיור.

לא מדובר חלילה במי שמחפשים קיצורי דרך כדי ליהנות מחוק השבות, כמו שבגרמניה פליטים רבים מתנצרים כדי לקדם את התאזרחותם. מדובר באנשים שחיו לא רע בארץ מגוריהם, ומתוך לימוד ובירור עצמי הגיעו למסקנה שמקומם ביהדות.

שבת אחר שבת אני נתקל בבית הכנסת בגבר קנייתי נעים הליכות, שמתארח תדיר אצל אחד מרבני תקוע. הוא עבר תהליך הכנה לגיור במשך עשרה חודשים במכון מאיר. גם רבני המכון וגם הדיינים סבורים שהוא מזמן מוכן, אבל העסק נמרח. מקור הבעיה אינו אצל הרבנים אלא במשרד הפנים, שעורך בדיקות אינסופיות היות שאצלו שאלת האזרחות חשובה יותר מהגרות.

אין כאן הלך רוח גזעני. רק לפני כמה שנים ראיתי בתלאותיו של בחור משוודיה, שעבר ייסורי גיהינום וכמעט נשבר, אבל למזלו הוא זכה לתמיכה בכמה קהילות ומהרב שלמה ריסקין, ומתגורר עתה באושר באפרת. הוא חזר אלינו להשתתף בתיקון ליל שבועות לפני שלוש שנים, תוך שהוא נושא עדיין את הצלקות מהמאבק. אותו מאבק נבע מסירובם של אנשים להאמין שגרים יבקשו בישראל יד ושם (כפי שניבא ישעיהו) בגלל זוהרה של היהדות. שבאמת יש להם מה לחפש אצלנו.

הייתי מצפה מהרבנות, שכה קנאית לשמור על מעמדה בנושא הגיור, לדאוג למעמדה גם בכיוון ההפוך: לכפות את קבלת הגר על רשויות המדינה כאשר מדובר בגר צדק אותנטי. הציבור מצדו חייב לגלות יחס הרבה פחות הססני, ולראות בגרים, כמו בשחרור ירושלים, חלק מצמיחת גאולתנו.