ריקודגלים ומצעד איוולת

במלחמת ששת הימים ההתרגשות אחזה גם ביהדות ארצות הברית, אבל היום הגישה אצל רבים שם התהפכה לחלוטין. דעה

תגיות: בשבע 697
רחל סילבצקי , ג' בסיון תשע"ו

ריקוד דגלים
ריקוד דגלים
מאיר סלע

יום ירושלים תשע"ו. עשרות אלפים צועדים לכותל, דגלי ישראל מתנוססים. הלב מלא תודה.

ב-1967 לא דיברו על BDS, תכננו רצח עם, ובגלוי. ואני, שעדיין הייתי בגולה, זוכרת את ההלם מהכרזות אויבינו ואת הפחד שאחז ביהדות חו"ל. אז האנטישמיות הגואה כעת מפתיעה אותנו? אנחנו לא מבינים איך היא אפשרית אחרי השואה? ב‑1967 היה קל להאמין שזה יחזור.

ולמרות שכמה שנים לפני המלחמה למדתי בירושלים וכמו כולם עליתי לתצפית כדי להסתכל על שקיות חול וחייל ירדני בתקווה שאראה קצת מהכותל, שחרורו אפילו לא היה חלום.

ופתאום: ישראל מדווחת שהשמידה את חיל האוויר המצרי. הערבים אומרים שהם מפציצים את תל אביב. מחליטים שהישראלים למדו לשקר כמו הערבים – ומאמינים לערבים, כי זה יותר הגיוני. ואז מתברר שבאמת אין יותר חיל אוויר מצרי.

למחרת אומרים ברדיו שצה"ל הגיע לכותל. אני רצה כל הדרך לבית הספר שבו מלמד בעלי, ועם פעוט בזרועותיי פורצת פנימה וצועקת: "הגענו לכותל!". כולם רוקדים. כולם.

מדווחים על ההמונים שמגיעים לכותל בחג השבועות, והשמחה בניו-יורק מוחשית, רוצים להיות שם.

והיום? חלק נכבד מיהדות ארצות הברית (למעט הציבור האורתודוקסי, כ‑12%) "ליברל" את עצמו לדעת. השמאל שהפגין כאן ביום ראשון זניח ורק מעצבן, אבל בארצות הברית הרבה מאוד אנשים קוראים מאמרים שמבקרים את הפיכתנו לכובשים בעליל – כי הרי ניצחנו, ואת חוסר נכונותנו להמר במחוות כלפי צד מובס הממשיך לתכנן רצח עם.

איש דת רפורמי, לדבריו ציוני ואוהב ירושלים, מבכה את חוסר הרגישות של "הלאומנים הקיצונים", ש"מנקרים את עיני תושבי הרובע המוסלמי" בריקודגלים. למה לא לעבור בשכונה יהודית, הוא כותב, למה להתנהג כמו ילד הלועג "נה, נה, נה" למי שהביס? הרי הקב"ה אמר למלאכים לא לומר הלל כשהמצרים טבעו בים.

את שירת הים הכותב כנראה אינו מכיר, כי המלאכים אמנם לא שרו, אבל היהודים כן. אין אנו שרים שירי נקמה, ואיננו ששים למלחמה, אבל ברור שאם ח"ו המלחמה הייתה נגמרת אחרת, יהודים לא היו מסתכלים מחנויות מלאות כל טוב על מצעד.

ומנהיג רפורמי אחר דורש את "זכות השיבה" במלואה, שבעה מיליון - כי זה הדבר הנכון והמוסרי לעשות, גם אם מסוכן.

מרגיז לקרוא מאמרים נאיביים ביקורתיים המתכחשים למציאות האלימה שאיתה אנו מתמודדים יום יום, אבל גם עצוב. אחים הלכו לאיבוד במצעד איוולת משלהם, שכחו את מה שפעם הבינו ומפספסים את הכמיהה הטהורה לעיר בה דוד חנה, את הרגש היהודי הרואה שוק ריק אם הוא ריק מיהודים. לכעוס? אולי, אבל גם לרחם.