דרך ארוכה קצרה

בנט צודק כשהוא יוצא בתקיפות נגד החזרת רעיון המדינה הפלשתינית לסדר היום המדיני, אבל זה לא הזמן להפיל את הממשלה

עמנואל שילה , ג' בסיון תשע"ו

הצהרותיהם בזכות המדינה הפלשתינית לא צריכות לעבור בשקט. נתניהו וליברמן
הצהרותיהם בזכות המדינה הפלשתינית לא צריכות לעבור בשקט. נתניהו וליברמן
צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

1

בימים האחרונים יש תחושת חירום באגף הימני של הכנסת. תחושה מוצדקת.

מזה תקופה ארוכה נמשכת אמנם הגבלת הבנייה והתכנון בהתיישבות, אך לכל הפחות שורר שקט בזירת התהליך המדיני. בשבועות האחרונים, ובמיוחד מאז צירוף ליברמן לממשלה, נראה שנתניהו מבקש לחמם מחדש את חזון המדינה הפלשתינית שהציג בנאום בר-אילן. גרוע מכך, נתניהו מתבטא בחיוב על היוזמה הסעודית, שתוכנה הוא חזרה לגבולות 67' וחלוקת ירושלים, ואפילו זכות השיבה. מדובר בהידרדרות נוספת בעמדתה המוצהרת של ממשלת ישראל בראשות נתניהו.

כבר זמן רב שוררת גם בציבור הישראלי וגם במערכת הפוליטית הדעה שבצד השני אין פרטנר למשא ומתן, ובטח שאין פרטנר לחתימה על הסכמים בני-קיימא. לא רק בימין, גם במרכז המפה הפוליטית ואפילו במפלגת העבודה הפנימו שלמרבה הצער הימין צדק, ושהדיבורים על שלום שישרור כאן לאחר הקמת מדינה פלשתינית הם חלומות באספמיא. אז מה גורם לנתניהו, דווקא בעיתוי הזה, להוציא את רעיון המדינה הפלשתינית מסל המחזור? מדוע זה קורה דווקא לאחר שהוקמה כאן קואליציה יציבה הכי ימנית שיכולה להיות? ואיך זה שאחרי שכבר ייצב את הקואליציה שלו, נתניהו לא מפסיק לדבר על שאיפתו לצרף אל הממשלה גם את הרצוג?

גורמים במערכת הפוליטית מסבירים שבסביבתו של נתניהו יש פחד גדול מפני הישורת האחרונה של כהונת ברק אובמה. החשש הוא שכעת, כשכבר אין לו מה להפסיד, אובמה עלול לקרוא דרור לרגשות התיעוב שהוא חש כלפי נתניהו, ולנקוט נגד ישראל צעדים חד-צדדיים שלא העז לנקוט לאורך שתי הקדנציות של נשיאותו. זו יכולה להיות, למשל, הימנעות מהטלת וטו אמריקני על החלטה מדינית חד-צדדית נגד ישראל במועצת הביטחון. על פי ההסבר הזה, נתניהו הרגיש שהוא חייב לצאת לתמרון מדיני נוסף, לגלות גמישות ולהציע מחוות וכך ליצור תחושה שאין צורך בהתערבות חיצונית ובכפייה חד-צדדית, מכיוון ששני הצדדים מתקדמים במגעים ביניהם.

2

אי אפשר לזלזל בלחצים שמולם נאלץ נתניהו להתמודד. מצד שני, אסור גם להתעלם מהנזק שהטקטיקה שלו גורמת. כאשר יו"ר הליכוד המכהן כראש ממשלת ישראל מחזיק לאורך שנים בעמדה מוצהרת התומכת בהקמת מדינה פלשתינית, לא רק אויבי ישראל אלא גם ידידיה מיישרים קו עם העמדה הזאת. אם נתניהו באמת מתכוון לכך, זה חמור מאוד. אבל גם אם ראש הממשלה מבין את גודל הסכנה ולא באמת מתכוון שתקום אי פעם מדינה פלשתינית ביו"ש, גם אם הוא רק מתמרן, התמרונים הללו מסוכנים ועלולים להיגמר רע מאוד. וגם אם לא יקרה הפעם דבר על יד שולחן המשא ומתן, העמדות המוצהרות שנוטות יותר ויותר שמאלה מכניסות את ישראל לסמטה מדינית צרה שיהיה קשה מאוד להיחלץ ממנה.

נתניהו חייב להשתחרר מהפחדים ולחפש דרכים אחרות להתמודד עם האיום מצד אובמה. הרי בעבר הוא טען שצריך להקפיא את ההתיישבות כדי לתמרן ולהחזיק מעמד מול הממשל העוין רק עד בחירות מחצית הקדנציה בארצות הברית, שלאחריהן ייווצר רוב רפובליקני בבתי הנבחרים של ארצות הברית. והנה הבחירות עברו מזמן, רוב רפובליקני קיים בשני בתי הקונגרס, אבל הפחד המשתק מפני ממשל אובמה לא סר. במקום לקיים את הבטחותיו לבוחריו, במקום להרגיל את העולם לזנוח את רעיון המדינה הפלשתינית, נתניהו עוד מרחיק לכת ומתבטא בשבח היוזמה הסעודית אשר כוללת ירידה מרמת הגולן ואפילו הסכמה להישארותם של גושי ההתיישבות אין בה.

3

נפתלי בנט צודק כשהוא מדבר על עצמו ועל מפלגתו כמתנגדים הבולטים והעקביים של רעיון המדינה הפלשתינית. ההצהרות האחרונות של נתניהו וליברמן בזכות המדינה הפלשתינית לא צריכות לעבור בשקט. לא רק בנט והבית היהודי, גם שוללי המדינה הפלשתינית בליכוד, חברי הכנסת והשרים, חייבים להשמיע את קולם ולבטא את התנגדותם להחזרת רעיון שתי המדינות לסדר היום המדיני.

אך למרות עקביות ההתנגדות למדינה הפלשתינית, יש גם טון חדש ובעייתי בהתנגדות של בנט למהלכיו של נתניהו. יותר מבתוכן הדברים, הבעיה היא בסגנונם. התחושה היא שבנט חותר לעימות, מחדד מחלוקות, מחריף טונים ואולי בעצם שואף לכך שנתניהו יוציא אותו מהקואליציה.

בעבר בנט גרס שלמרות אי הסכמתו עם נאום בר-אילן, הוא לא יפיל את הממשלה בגלל עצם קיומו של משא ומתן על הקמת מדינה פלשתינית. כזכור, הבית היהודי אף עבר לסדר היום על שחרור מחבלים רוצחים כתנאי מוקדם להסכמת אבו-מאזן לשבת לשולחן המשא ומתן. העמדה של בנט וחבריו הייתה שרק אם חלילה יבשילו הדיונים וסכנת ההסכמים תהפוך למוחשית, אז יגיע הזמן שבו נכון להפיל את הממשלה.

התחושה כעת היא שבניגוד לעבר בנט חותר לעימות עם ראש הממשלה כבר בשלב המוקדם, שלב הגישושים לקראת חידוש המשא ומתן. גם הסגנון האולטימטיבי וההצגה הפומבית של הדרישה למנות מזכיר צבאי לחברי הקבינט יצרו תחושה של חתירה לעימות ולפיצוץ. עד כדי כך שחברו-יריבו אורי אריאל יצא מגדרו והתבטא נגד התנהלותו של בנט מול ראש הממשלה.

4

מדוע בנט חותר לעימות? מדוע הוא מתבטא בסגנון שיוצר אווירה של משבר? יש פרשנים שטוענים שבנט פשוט מתוסכל מכך שליברמן עקף אותו וקיבל מנתניהו את תיק הביטחון כשבאמתחתו חמישה מנדטים בלבד. זאת לאחר שההבטחה למנות את בנט לשר הביטחון הופרה לאחר הבחירות בתואנה שלמפלגתו יש רק שמונה מנדטים.

בבית היהודי יש מי שסבורים שההסבר הוא אחר. בנט לא רוצה להישאר בקואליציה מסיבות אלקטורליות. הוא ויועציו סבורים שכאופוזיציה מימין לממשלה הם יוכלו לגרוף הרבה יותר מנדטים בבחירות הבאות. אמנם בקואליציה הזאת יש לבנט וחבריו עמדת השפעה מצוינת ותיקים חשובים. אבל בנט ויועציו ממוקדים במטרתם העיקרית – ראשות הממשלה, והם מאמינים שהוא יתקרב לשם יותר מהר דרך האופוזיציה.

אם אכן זוהי תמונת המצב, כדאי שבנט ויועציו יירגעו ויבינו שעדיפה עמדת ההשפעה שביד על פני עמדת ההנהגה שעל העץ. במבט מפוכח, התוכנית לכיבוש ראשות הממשלה איננה ישימה בטווח הקרוב. בנט לא נמצא בפלטפורמה הפוליטית המתאימה לכך. איש ימין שרוצה להיבחר לראשות הממשלה צריך להצטרף לליכוד ולהתמודד על הנהגתו. גם במישור ההתאמה האישית לתפקיד, בנט עוד לא שם. הוא צריך לצבור ניסיון, להוכיח את עצמו בתפקידים בכירים, לעמוד במבחנים אמיתיים ולהראות תוצאות אמיתיות. רק לאחר מכן אפשר לקוות שיצליח לקבל מנדט מהציבור הרחב להנהיג את המדינה. ועד אז אפשר וצריך לעשות דברים רבים בקבינט, בממשלה ובכנסת ובמשרדי החינוך, המשפטים והחקלאות.

הצבת היעד של כיבוש הנהגת המדינה היא חשובה, אבל הדרך לשם לא תהיה קצרה כפי שבנט וחבורתו מקווים. נפתלי בנט עשה וצריך להמשיך לעשות דברים חשובים במשרד החינוך. איילת שקד צריכה להישאר במשרד המשפטים ולהוביל שינויים בעלי חשיבות עליונה במערכת המשפט. צריכה להיות סיבה מאוד טובה כדי לנטוש את תפקידה בראש הוועדה שתמנה בשנה הבאה ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון.

במסגרת דחיית הסיפוקים, בנט צריך גם לזנוח את השאיפה להשתחרר מהזיהוי המגזרי, ולהפסיק לחשוש מטיפול באינטרסים של הציבור הדתי-לאומי בד בבד עם העיסוק באינטרס הלאומי. הבית היהודי יכול להתקרב ל‑20 מנדטים על בסיס האלקטורט של הציונות הדתית ושל המעגלים הקרובים המזדהים עם דרכה. הרחבת מעגלי התמיכה צריכה להיעשות בזהירות ובהדרגה. כשמנסים לקפוץ בבת אחת עושים שגיאות כמו השריון החפוז והמזיק של אלי אוחנה. השאיפה לראשות הממשלה צריכה להיות אופציה ולא אובססיה. הניסיון לקצר את הדרך בכוח עלול דווקא להאריך אותה.

לתגובות: eshilo777@gmail.com