עזרת נשים

נפגשנו עם נשות אברכים מכמה מגזרים שמוסרות נפשן על תורת בעליהן. שוחחנו על המחירים האישיים, רמת החיים, לחצים חברתיים וגידול ילדים

ענבל וייס, עלון "קרוב אליך" , ד' בסיון תשע"ו

ישיבת מרכז הרב
ישיבת מרכז הרב
צילום: פלאש 90

רונית גבאי נשואה לחגי, אברך כבר עשרים ושתיים שנה באחת מישיבות 'הקו' שבעיר העתיקה. היא אמא לשמונה ילדים וסבתא לנכד.

"הכרתי את בעלי כתלמיד ישיבה רציני ביותר. כשהתחתנו היה לו כבר פז"ם של שנה בכולל של מרכז הרב והיה ברור לחלוטין שאלו הולכים להיות החיים שלנו". חגי לומד כל השנים האלו לשם שמיים, ללא סמיכה לרבנות או להוראה, לימוד לשם לימוד.

משפחת גבאי גרה בתחילת הדרך בקרית ארבע ובהמשך עברה לבית אל, מתוך רצון לחזק את ההתיישבות ביהודה ושומרון. לפני כשנתיים עברה המשפחה לשכונה הטרוגנית בירושלים מתוך רצון להיפגש עם עוד גוונים בעם ישראל.

"במהלך כל השנים, היה חגי יוצא לישיבה בכל בוקר עם שחר וחוזר הביתה בערך באחת בלילה בטרמפים. זאת הייתה הבחירה של שנינו לחלוטין. בצעירותי חיפשתי חיים עם בן תורה. כל ההצעות שהיו לי לפני חגי לא התאימו לי כיוון שעל הנקודה הזאת לא התפשרתי. רציתי בן תורה! שמוסר נפשו על התורה ועל הלימוד במלוא מובן ההגדרה".

זה ערך שקיבלת בבית?

"בכלל לא. למדתי בתיכון דתי בתל אביב וזה ממש לא מסר ששמעתי עד לשלב מאוחר יותר בחיים. האחים שלי החליטו ללכת ללמוד בישיבות הסדר ועם השנים הבית עלה על מסלול תורני יותר. גם אני התחזקתי לאט לאט, שמעתי שיעורים רבים על עולם התורה ועל רחל אשת רבי עקיבא והיא ממש היוותה השראה עבורי.

''אני לא חושבת שהייתי אמיצה כמו אשתו של רבי עקיבא אבל אני בהחלט מרגישה שהגשמתי חלום בניסיון להדמות לה.

ואיך הסביבה שלך קיבלה את העובדה שאת הולכת להקריב את חייך למען התורה?

"במשפחה שלי יש צד חרדי שמאוד שמח בצעד הזה והעריך אותו, וצד שני שכלל לא הבין מה התכלית של כל הסיפור הזה ומתי הוא כבר יפסיק ללמוד ויצא לעבוד...".

"הקושי האמיתי היה שכל השנים הייתי מאוד לבד. כל הסביבה שלי הייתה במקום אחר וגם אם בתחילת הנישואים היו סביבי כמה אברכיות, עם השנים הסטטוס שלהן השתנה. תמיד היו לי שכנות מקסימות, אבל הן היו במקום אחר. בדיעבד, בזכותן למדתי את הלימוד הכי גדול שלי - לא לעשות השוואות!".

"אני לא מדברת על השוואה כלכלית, זה בכלל לא שם. הבעל שלהן בבית ושלי לא, זה העניין. גם מבחינת הילדים - לחברים היה אבא שחוזר כל ערב הביתה ולהם לא. חגי כמעט לא היה בבית. הוא ממש "המית עצמו באוהלה של תורה". למעשה, היו שני ערכים שהובילו את חיינו באותן השנים. ערך לימוד התורה וערך ההתיישבות.

''אלו היו שנים קשות מאוד מבחינה ביטחונית והרגשנו שאנחנו לא יכולים לנטוש את ההתיישבות. זה היה ערך עליון מבחינתנו. המחיר הכבד היה הפחד כשחגי היה בדרכים, הנסיעה בטרמפים כל השנים האלו, והחזרה בשעות בהן כל הבית כבר מזמן ישן.

''אבא שלנו הוא בעיקר 'אבא של שבת' וכך הילדים גדלו כל השנים. המעבר לירושלים במובן הזה הקל במעט על חיינו. מזה כשנתיים שחגי חוזר בכל לילה בחצות, באוטובוס".

במהלך השנים רונית בעיקר גידלה את הילדים והתפרנסה מחוגי מוזיקה שקיימה בביתה. "אבל ממש רק בקטנה. בשביל שיהיה ממה להתקיים. כשהילדים גדלו והמצב אפשר תמרון רחב יותר, התחלתי ללמד מוזיקה גם באולפנות ובבתי ספר".

אז איך גומרים את החודש?

"בתחילת הדרך ההורים תמכו בנו לא מעט, ובהמשך למדנו לכלכל את עצמנו בתבונה ולחיות ממה שיש. סעיפים שלמים לא קיימים אצלנו בתקציב הביתי. סעיף ביגוד למשל, פשוט לא קיים אצלנו. אנו קונים לחגי מכנסיים חדשים פעם בשלוש־ארבע שנים. בגדים לילדים אני מקבלת מיד שניה ואני לא רואה בכך פסול ולעצמי אני כמעט לא קונה דבר. וזה אידיאל מבחינתנו.

''חוגים לילדים - סעיף שלא קיים בתקציב הביתי שלנו. הילדים העסיקו את עצמם בצורה מדהימה כל השנים ולא הרגשנו חסר בדבר הזה. עד היום, כשילדיי כבר גדולים, גם בחופש הגדול הם מעדיפים לנצל את הזמן ללימוד ולהתפתחות אישית על פני עבודה שמביאה כסף. כסף איננו ערך שאנחנו מחנכים אליו. העבודה מבחינתנו היא עבודת ה' ולשם מכוונים את כל האנרגיות".

השוואות לחברים בכיתה, היו?

"אם עובדים יפה עם הילדים ומסבירים להם את הכיף שלנו שיש לנו אבא תלמיד חכם, לא רק שהם לא מקנאים, הם גם מקבלים חיזוק חיובי".

"יש היום הרבה מאוד אנשים בעם ישראל שמוסרים את נפשם. יש נשות קבע שמוסרות נפשן למען כל העם, יש רופאים שנמצאים בכוננות ובעבודה מצילת חיים בכל רגע נתון, והתורה היא התפקיד שלנו".

איך את מסתדרת עם חלוקת התפקידים בבית?

"זה לא קל שכל העול נופל עלי אבל זה גם מאוד מתאים לי. אני למעשה אחראית כמעט על כל מה שהבית מצריך - החל מקניות, עובר דרך בישול, גידול הילדים וכלה בסידורי הכספים בבנק. זה קשה לי, אז מה? יש לי בכך סיפוק עצום. הקושי לא 'ממסכן' אותי. השקעה בתורה היא השקעה יותר מכל נושא אחר, זו השקעה בַּפְּנים של הפְּנים ואי אפשר לעשות 'בערך'. צריך בשביל המשימה הזו פניוּת מוחלטת ואני מקבלת את זה בהבנה ובשמחה".

הלימוד שלו הוא גם הלימוד שלך?

"הלימוד שלו מעמיד את כל הבית. אין לי ספק בכך בכלל, וכל הדגשים שיש בבית הם מכוח הלימוד שלו לגמרי. כולנו חיים ומתחיים מהלימוד הזה גם בצד הטכני - ההלכתי וגם בצד הרעיוני, אמוני ומחשבתי. כל הבירורים האמוניים שלי הם מול חגי ובמהלך השנים נבניתי מאוד מהמשימה שלו.

''לא יוצא לנו ללמוד יחד הרבה, אנחנו לא חברותא אבל הוא בהחלט ה'משפיע' שלי. אני לומדת בעצמי כבר שנים. למדתי אצל הרבנית חנה טאו ובניין האמונה בביתנו יסודי ואיתן, זכינו בכך".

על מה את חולמת?

"אני מתפללת בכל יום שהבנים ובני הבנים שלנו, וכל צאצאי עם ישראל יהיו עוסקים בתורה ולומדי תורתך לשמה. ברמה האישית אני מאוד רוצה לשבת להלחין שירים ומחכה שתהיה לי הפניות הנפשית לעניין. בסופו של דבר אנחנו חיים את החלום שלנו. אנחנו מאוד שמחים במה שאנחנו עושים ומאמינים שמי שיכול לעשות את זה, מקדם את העולם כולו לגאולה".

למצולמים אין קשר לידיעה
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

מטי (מייטא, 27) פלדמן, חסידת גור הנשואה ליצחק מאיר (30) כבר שמונה שנים. למשפחה הצעירה יש חמישה ילדים והם גרים בבני ברק.

מטי מעידה על עצמה שהיא די חריגה בנוף החסידי של קהילת גור. בבוקר יצחק מאיר לומד בישיבה החסידית צ'רנוביל בבני ברק, ואחרי הצהריים הוא עובר לכולל של אברכים מבוגרים יותר בו הוא יושב עד תשע בערב.

"המסלול הזה היה די טבעי לבעלי, הוא גדל בבית של לומדי תורה. אביו – חמי, בן חמישים ואחת, הוא משגיח בישיבה וגם הוא לומד רוב היום, וסבא של בעלי, שהוא בלי עין הרע כבר בן שמונים, לומד בישיבת מיר מבוקר עד ערב. אצלי לעומת זאת, זה לא היה מובן מאליו בכלל.

"אמנם בסמינר שמעתי שיעורים רבים שמעודדים להתמסר ללימוד תורה של הבעל, אבל אני זוכרת את עצמי 'מתחצפת' למורה בבדיחוּת ואומרת לה שאני מוכנה להיות אשתו של רבי (רבי יהודה הנשיא שהיה עשיר, ע"ו) אבל אשתו של רבי עקיבא פחות מתאים לי...".

"גדלתי במשפחה בה ההורים עובדים, וגם היום, כל אחיי עובדים. כולם אוהבי תורה, לומדים ומחוברים אליה, אבל הם בפירוש לא 'אברכים'. ובאמת, כל יום שבו בעלי עדיין אברך הוא פלא בעיניי. חשבתי בהתחלה שזה סטטוס לשנה, שנתיים מקסימום זה נחמד, והנה חלפו להן כבר שמונה שנים", היא צוחקת.

אז איך בכל זאת את מתמודדת עם התפקיד המחייב?

"דווקא בגלל שזה לא משהו שרציתי כל החיים, אני מרגישה שהבירור שלנו בעניין הוא אמיתי. יש לי באופן אישי בירורים עם זה כל הזמן, ובפרט בהשוואות מול החברה. חשוב לי לציין שאני מעריכה מאוד אנשים שעובדים, אך משפחה שבנויה לאבא שיושב ולומד – זוכה במתנה שאין לה שיעור.

''אנחנו זכינו וטוב לנו בכך. בעלי רואה ברכה בלימודו, אם זה לא היה המצב, אז כבר מזמן הוא היה יוצא משערי הישיבה. הבחירה הזו היא לכתחילה ומאוד לא בדיעבד. עד כדי כך שבכל חודשיים אנחנו שוקלים מחדש אם זה הדבר הנכון לנו, ובכל חודשיים מחליטים מחדש שאלו בדיוק החיים שאנחנו רוצים".

"שכר הלימוד שלי גבוה במובן הזה, שאני לא גדלתי עם אידיאל של לימוד התורה בטוטאליות. אני עושה עבודה אמיתית בשביל לקבל את זה בטוב ובאהבה ואני חושבת שאני עובדת נכון. אין לי בעלות על התורה שלו, הוא יגע בה ולא אני, אבל אני בהחלט עושה כל שביכולתי כדי לאפשר לו את הדבר הזה".

מטי היא מדריכה פדגוגית, והיא מעידה על עצמה שהיא מאוד נהנית בעבודתה. "אני מרגישה סיפוק אדיר מהעבודה שלי ונשים עקרות בית לא מעוררות את קנאתי. יחד עם זאת אורח החיים שלנו באמת לא קל. יש לנו זמנים מורכבים מאוד. לפני הלידה האחרונה שלי, היה לי קשה מאוד פיזית ונזקקתי לעזרתו של בעלי לא מעט.

''התקופה הזאת היתה עבורי שיעור גדול מאוד - למדתי שכשלי יש כח, בעלי לומד טוב, ואם אני משדרת לו אותות של חולשה ומצוקה, אז הלימוד שלו חלש.

''על פניו, למתבונן מהצד נראה שקל יותר לוותר על יום לימוד בכולל לעומת יום עבודה של אדם שכיר, כי לכאורה 'מה הוא כבר עושה'? או 'מי יבדוק אם הוא הגיע לישיבה היום או לא', אבל זה לא כך. הבחירה שלנו בחיים האלו היא טוטאלית ואנחנו לא מקילים בה ראש. אנחנו מתייחסים ל'משרה' הזאת במלוא הרצינות".

איך מתמודדים עם הקושי הכלכלי?

"כיום המשכורת שלי מצליחה להחזיק אותנו. בשוטף אף אחד לא עוזר לנו. אם אנחנו צריכים לקנות משהו גדול, אז חמותי מנסה לסייע או שהיא מלווה מגמ"ח עבורנו, אבל אני מרגישה שיש לי הרבה עזרה פיזית מכל מי שיכול להושיט יד. חמותי והגיסות הצעירות שלי עוזרות לי המון כשצריך וזה שווה לאין ערוך מבחינתי".

"בתחילת כל עונה אני מקבלת מלתחה שלמה קומפלט לילדים מהגיסים והגיסות שלי ואני מרגישה לגמרי בנוח עם העניין הזה. אני חושבת שהיום, השאלה הנכונה לכל אדם, גם אם הוא לא אברך, היא - האם אתה יודע לחיות בהתאם לרמת החיים שלך, או לא".

"יש לי כל כך הרבה חברות שבעליהן עובדים ואין להן כסף. באמת אין. אני בפירוש לא מרגישה היום שאם בעלי יצא לעבוד נהיה עשירים יותר. ראינו עין בעין, שכשאנחנו יושבים וקשורים בתורה ומתחזקים במידת האמונה והביטחון, אזי יש ברכה בכסף שלנו. הייתה תקופה קצרה בה ניסינו לפתוח עסק עצמאי וזה לא צלח וזה היה עבורנו שיעור גדול. התקופות בהן בעלי התמסר ללימוד היו התקופות הכי טובות מבחינה כספית".

איך את מתמודדת עם העול שעל כתפייך?

"אני אכן עושה הכל לבד בבית. למדתי ליהנות מהחיים האלה ובעיקר לעזור לעצמי כשאני צריכה. אם יש משהו שאני לא חוסכת עליו זאת עזרה. יש לי ארסנל של בייביסיטריות, אני יודעת לקנות אוכל מוכן כשאני צריכה, ואני מבינה שבשביל השפיות הנפשית שלי זה הכרחי עבורי לשחרר מידי פעם".

"לאחרונה היה לי עניין עם הגמילה של הבן שלי בן השלוש. הקדשתי לעניין משאבים אדירים, הוא פספס המון וזה היה משבר אמיתי מבחינתי. בעלי התחיל לחזור הביתה מוקדם למען העניין עד שתפסתי את עצמי ושיניתי גישה. אמרתי לבעלי 'אתה יודע מה? תחזור ללמוד. חבל על הזמן שלך, אבל תקדיש את כל הלימוד לזכותו ולהצלחתו של הילד ושל תהליך הגמילה הזה'".

איך מתמודדים עם השוואות חברתיות?

"לא מזמן הבן שלי חזר מהכיתה עם סיפור על חבר שאבא שלו הוא עורך דין והוא בדיוק עבר למשרד גדול ויפה, והוא סיפר את זה עם ברק בעיניים ובהתרגשות ואני לא רציתי לבטל את ההתלהבות שלו. חיכיתי שזה ישקע ויום למחרת שאלתי אותו אם מדברים בכיתה על מה שהאבות עושים והוא אמר שכן. שאלתי אותו: 'ומה אתה מספר?', והוא השיב לי: 'מה זאת אומרת? שאבא לומד תוירה! וזה הדבר הכי חשוב!'.

''הרגשתי שבסופו של דבר המסר עובר. זאת אהבה פשוטה ומסירות שאנחנו מצליחים להעביר גם בלי לדבר על זה יותר מדי, ומותר לו להתלהב מכורסאות העור במשרד של אבא של החבר שלו כי הוא ילד".

למצולמים אין קשר לידיעה
פלאש 90

רבקי לרנר (26), ליטאית הנשואה לדוד (30), בוגר ישיבת פוניבז', והיום לומד בכולל ליטאי קטן בירושלים ובכולל נוסף בימי שישי. למשפחת לרנר שלושה ילדים והם גרים בשכונת רמות בירושלים.

רבקי היא עורכת דין במשרד ירושלמי ותיק המשלבת בין ניהול תיקים באופן עצמאי לעבודה כשכירה, ועמלה כעת על התואר השני שלה במשפטים, באוניברסיטה העברית בירושלים.

"גם אני וגם בעלי מגיעים ממשפחות מלומדות ואקדמאיות. אף שאבי ע"ה עבד חצי יום ולמד חצי יום, ורק בתקופה האחרונה לחייו התמסר כולו ללימוד, לי באופן אישי היה ברור שאני רוצה להינשא לבן תורה.

''רציתי בכל מאודי מגיל צעיר להתחתן עם בחור שישקוד כל היום על תלמודו. במוסדות בהן חונכתי המסר שזעק מכל עבר היה 'הטובות לאברכים' ומבחינתי זה היה סמל למצוינות".

היית מוכנה לשלם את המחירים?

"הרצון שפיעם בי בהתחלה בצורה "חיצונית", בלי להבין לעומק את משמעותו, קיבל מהות, תוכן וחיבור פנימי עם השנים. התאוריה שלי היא שעל משהו טוב משלמים הרבה. המחיר שאני משלמת על אורח החיים שלי, הוא ללא ספק שווה ערך לתמורה שלהם".

"אני לא יכולה לדבר בשם אף אחד אחר, אבל לי המחיר הזה הוא רווחי. אני חושבת שאם אישה מרגישה חוסר סיפוק או אם לבעל אין סיפוק בעולם התורה, אז אין ספק שיש לחשב מסלול מחדש. ברור שחשוב לקבל החלטה משמעותית שכזו על דרך החיים, במשותף. שני בני הזוג צריכים לבחור בה יחד".

עולה מחשבה לפעמים למנף את הלימוד האישי לטובת הכלל? להפוך את העניין למקצוע?

"במרכז הדיון מונחת השאלה האם לומדים תורה כ'קרדום לחפור בו' או לשם שמיים וללא פניות. בעלי ואני מדברים על כך לא מעט. ממש לא מזמן קיימנו דיון תאורטי על כך, ובעלי הזכיר לי עד כמה הוא לא שואף להפוך את העניין למקצוע, להפך, חלומו הוא להיות תלמיד חכם וללמוד תורה לשמה. אם משרה תורנית יכולה לקדם אותו למטרה זו – מה טוב. אולם אין לו שאיפה כזו בפני עצמה.

ובכל זאת, את קרייריסטית שגם מגדלת את הילדים וגם נושאת בעול הבית.

"ומי היום לא נמצאת במצב הזה? אני חושבת שאחיותיי, הגיסים והגיסות שלי שעובדים, אינם במצב כלכלי יותר טוב מאיתנו. חלוקת תפקידים מתקיימת בכל מגזר וכל בית מוצא את הנוסחה המתאימה לו. מעבר למספרים ולמחזור, מה שחשוב זה הברכה בכסף..."

"את העבודה שלי בחרתי על פי אמות מידה של מימוש עצמי, ברור לי שלא מתאים לי להיות עקרת בית. יש בינינו חלוקת תפקידים הגונה לחלוטין. בשעות בהן בעלי בבית, הוא מעורב באופן מלא ומסייע, ענייני הכספים הם באחריותו ויחד עם זאת אני מתייחסת ללימוד שלו ברצינות תהומית. אם יש ילד חולה בבית, אני עושה מאמצים עילאיים למצות את כל האפשרויות לפני שאני אפנה אליו.

''אנחנו לא מוותרים על הזוגיות שלנו ועל טיפוחה. אנחנו מטיילים המון יחד, משוחחים שיחות עומק וכיף בזמן ה'הליכות' המשותפות בערבים. בעלי מפרגן לי לצאת לקפה עם חברות ובשעות הפנאי אני מנגנת על פסנתר".

"בשורה התחתונה, אני חושבת שזכיתי באיכות חיים. העולם שלנו היום כל כך מתירני וכשאני יודעת שאני חיה על פי רצון ה', באמת הכי פנימית שלי אני יודעת שזאת ברכה. יש קשיים בדרך אבל התמורה הזו היא כל כך הוגנת!".

על מה את מתפללת?

"שיהיה לי בית מלא ילדים ומלא שמחה עם זוגיות טובה, ושהקדוש ברוך הוא יהיה נוכח אצלנו בבית תמיד".

אורית שבח (30) ובראל (29) גרים בישוב הר ברכה שבשומרון מאז שנישאו לפני עשר שנים. בראל לומד בישיבת ההסדר בהר ברכה קרוב לעשור, למעט גיחה בת שנה וחצי לשירות הצבאי. לזוג שישה ילדים. אורית היא אדריכלית ומעצבת פנים.

"התחתנו כשבעלי היה בשיעור ב' במסגרת מסלול ההסדר. לאחר סיום המסלול היינו בהתלבטות לאן פנינו מועדות והכיוון היה לצאת מהישיבה. הרב אליעזר מלמד, ראש הישיבה, ייעץ לבעלי להישאר בישיבה עוד שנה ולקבל את ההחלטה בפרספקטיבה אחרת.

''השנה הזאת הייתה מאוד משמעותית עבור בעלי, זאת היתה שנה של לימוד תורה לגמרי לשמה ובמהלכה הוא הבין שזה הדבר הכי טוב לו. הבחירה להישאר בישיבה הייתה מושכלת לחלוטין ולא כברירת מחדל".

"היה ברור לנו שהחיים יהיו קשורים לתורה, אבל לא חשבתי שאהפוך לאשת אברך. החלטה שכזאת דורשת מסירות תמידית שנובעת מהבנת ערך לימוד התורה. הטיפול היומיומי בילדים, במשק הבית, בכסף, בסידורים חיצוניים, הם כולם שלי. המקום הטבעי של בעלי הוא בית המדרש ואני מבינה זאת.

''יש מתח תמידי בין הרצון והצורך שלי שהוא יהיה יותר נוכח בבית ובחיק המשפחה, לבין הרצון למנוע ביטול תורה. מדי תקופה נדרשת חשיבה מחודשת איך לסדר את החיים כדי להגיע לאיזון הנכון. המחשבות האלה כוללות התלבטות על היחס הנכון בין גדילה בתורה ובין הצורך להשפיע אותה החוצה, לזכות את ישראל".

"אנחנו מצליחים, ברוך ה', לכלכל את חיינו. רמת החיים שלנו אולי לא נחשבת גבוהה אבל טוב לנו ולא חסר לנו כלום. החיים פה בישוב מותאמים למשפחות מרובות ילדים. זכינו בהורים מעריכים ותומכים, ואני חושבת שיהיה לא הגון שלא להזכיר את התמיכה והסיוע שלהם מדי פעם".

את או הילדים מצאתם את עצמכם בעמדת התנצלות?

"השדר שמועבר בבית הוא שזו זכות להיות בן של אברך. זו אפילו גאווה! בעלי מעביר אצלנו בבית שיעור קטן, והילדים נחשפים לגודל של אבא ולתורה שהוא מלא בה וזה מעצים אותם".

"אני בהחלט שמחה במה שהוא עושה ומבינה את הכוח שלי. אני יודעת בכלליות מה הוא לומד ובמה הוא עוסק בכל תקופה. בעלי הוא לכל דבר ועניין הרב שלי, הוא האיש איתו אני מתייעצת ואנחנו מבררים יחד דברים שמעסיקים אותנו. מתוך לימוד התורה, הראייה החברתית והציבורית הופכת לנכונה ומאוזנת יותר".

"אני מודה לה' שנותן לי את הכוח לשאת בתפקיד הזה. אני חושבת שאם יש אישה שהתפקיד הזה מעמיד אותה במקום מריר אז היא צריכה לחשוב איך לסדר את חייה טוב יותר. זה בפירוש לא מתאים לכל אחת".

(הפרויקט כולו מתוך העלון "קרוב אליך" שיופץ השבת בבית הכנסת ברחבי הארץ)