פיגועי ראש

לאבי סגל נמאס מהמשחק הפוליטי הצבוע מעל ראשיהם של אזרחי המדינה.

אבי סגל , ט' בסיון תשע"ו

לתקוף את ההתבטאות שלו בעקבות הפיגוע זו חוכמה קטנה. רון חולדאי
לתקוף את ההתבטאות שלו בעקבות הפיגוע זו חוכמה קטנה. רון חולדאי
צילום: תומר נאוברג, פלאש 90

לפני שלושים-ארבעים שנה הכול היה פשוט יותר.

באותם ימים, כשיהודים נרצחו על ידי מחבלים, היו הפוליטיקאים מימין ומשמאל מסתערים על כל מיקרופון פנוי ומדקלמים באוזני הכתבים את המשפט הקבוע, כל צד והמנטרה שלו. "הרצח מוכיח עד כמה חשוב לנקוט יד קשה נגד הטרור הערבי", אמרו הימנים, ואילו בשמאל טענו בתוקף ש"הרצח מוכיח את הצורך בשיחות שלום, בהסכמי שלום, במשא ומתן לשלום, בשלום".

מובן שהיום כבר לא נעים לדבר על שלום, ולכן השמאל מתפצל לרסיסי תגובות: בוז'י הרצוג מדבר במעורפל על צעדים מדיניים וביטחוניים, ציפי לבני מבקשת תהליך מדיני מול הגורמים המתונים, קסניה סבטלובה מציעה היפרדות מהפלשתינים, רון חולדאי מאשים את הכיבוש, סתיו שפיר את המתנחלים ועמיר פרץ את הרטוריקה של ביבי.

ואתה שומע את כל המגיבים האלה, את החולדאים ואת השפירים למיניהם, והדבר הראשון שעולה לך לראש הוא שהאנשים האלה חולים בראש. זאת לא אבחנה קלינית, אני לא רופא. זאת אבחנה של היגיון ומוסר בסיסי. מי שההיסטוריה מתחילה אצלו ב‑67', מי שלא מעדכן את עמדותיו הבסיסיות נוכח המציאות, מי שתמיד מחפש את האשמים מתחת לפנס הפוליטי, מי שברוב גזענותו לא מסוגל להטיל אחריות על הערבים כי מבחינתו הם רק קורבנות ולא אנשים תבוניים ובעלי בחירה – הוא חולה בראש, חד וחלק.

אבל אז מגיעה המחשבה השנייה. כי לתקוף את השמאל המתפצל והמתפתל זה קל, אבל מה עם הימין? במה נתניהו וליברמן שונים מיריביהם הפוליטיים, בהצהרות? בפטפוטים? מאז המהפך ב‑77', הליכוד נמצא בשלטון כמעט שלושים שנה, מתוכן כעשור בראשות בנימין נתניהו. ועדיין שטחי הארץ מצויים בסימן שאלה ומאות אלפי איש נתונים תחת חרב הפינוי. שטחים נמסרו לאויב, יישובים נהרסו, הבנייה הוקפאה, השכנים רק הולכים ומתחמשים, מחבלים משוחררים מהכלא בסיטונות, פצוע מלחמה לא יכול לקבל רמפה על חשבון המדינה, ופיגועים קטלניים בכל רחבי הארץ נותרים ללא תגובה, למעט סטטוסים בפייסבוק. לא רבין עשה את כל זה אלא ממשלות הליכוד, ובעיקר ממשלות נתניהו.

והחרפה הזאת מתפשטת ומחלחלת במורד מפלגת השלטון. קחו לדוגמה את ח"כ אמיר אוחנה, המרואיין המבוקש של הימים האחרונים בעקבות הפיגוע בשרונה. לדברי אוחנה, יש לבדוק אם הפיגוע תוכנן רק בראשם של מבצעיו "כמו בגל הפיגועים האחרון", או שיש מאחוריו תשתית ארגונית שמחייבת פעולות קשות יותר.

וכיצד מציע אוחנה הנמרץ להיאבק באינתיפאדת היחידים, זאת שאינה מאורגנת, כביכול? ובכן, תחזיקו חזק: התשובה שמציע האיש היא פעילות משטרתית נגד ההסתה בפייסבוק. ולא זו בלבד, אלא שהפעילות הזאת כבר קיימת, ולצורך העניין אפילו הוקם! צוות! מיוחד! בפרקליטות! הבנתם? זה הפתרון של הח"כ הצעיר והמבטיח, התקווה החדשה והגאה של צעירי הימין החילוני, לגל הפיגועים שחווינו בשנה האחרונה. מלחמה בהסתה. הומואים שמאלנים יקרים, אין צורך שתנדו את האיש מהקהילה. הוא לא באמת שונה מכם בהרבה.

פני הממשלה כפני האופוזיציה, ופני הבית היהודי כפני הליכוד. אלה וגם אלה גיבורים גדולים על חבורת חסמב"ה של מאיר אטינגר וחבריו מהגבעות, אבל נותרים חסרי מעש מול הרוצחים הפלשתינאצים ועוזריהם. הפוליטיקאים אפילו לא מוכנים להכיר בכך שמדובר במלחמה כוללת, שאין באמת הבדל בין טרור היחידים לטרור המאורגן, ושהכול חלק מאותו מאבק. אז במה הם טובים יותר מברק אובמה, שאינו מבדיל בין טרור אסלאמי לכרוב ניצנים? ומדוע עליי להטריח את עצמי ביום הבוחר כדי שימשיכו להיות בשלטון ולא לשלוט? די, נמאס מהמשחק הפוליטי הצבוע מעל ראשיהם של אזרחי המדינה. הביזיון המתמשך הזה עושה אותי חולה בראש.

שלום לך עורכת

למרות שיש בינינו קשר משפחתי במשהו כמו שבעה עשר מהלכים, אין לי היכרות אישית עם רמי סדן. אני מניח שהקמפיין התקשורתי נגד מינויו ליושב ראש דירקטוריון חדשות 10 אינו ענייני, והוא בסך הכול עוד מאבק שליטה מטעם החונטה השמאלנית הבלתי נגמרת. ומנגד, גם עם תגובותיו האפולוגטיות של סדן יש לי בעיה. כיועץ תקשורת מנוסה הוא אמור לדעת שאסור לו להיכנס למגננה, אחרת הוא ימשיך להיות כשמו - מוכה עוד ועוד על ידי פטישי השמאל.

אבל יש בעיה אחת גדולה יותר, וסדן חייב לפתור אותה אם הוא רוצה להיות ראוי להנהגת חברת תקשורת בישראל. הבעיה היא, כפי שאפשר היה לשמוע בריאיון שנתן ברדיו גלי ישראל, שהאיש אומר שוב ושוב "אורחת דין" במקום "עורכת דין". אפשר לסלוח לו על האפולוגטיקה. אפשר לסלוח לו על התבטאויות משונות כאלה ואחרות. אבל אי אפשר לסלוח לו על אמירת "עורכת דין" בשני פתחים. זה עד כדי כך נורא שכבר יותר טוב שישנא את ש"ס.

בקטנה

זוכרים את היורש? אתם יודעים, בן משפחתי הצעיר שכיכב במדור זה לפני כך וכך שנים? הוא בן שלוש עשרה היום. בדיוק, לא להאמין איך שהזמן עובר. הדמעות מציפות אותי כשאני נזכר בתקופה הזאת של י"ג שנים, איך הבן גדל והתפתח לתפארת מדינת ישראל, ואיך בכל הזמן הזה הקריירה שלי לא התקדמה בסנטימטר.

מזל טוב, ילד.