בני הערובה ממבצע אנטבה נוחתים בישראל
בני הערובה ממבצע אנטבה נוחתים בישראלצילום: MOSHE MILNER לע"מ

1

במלאות ארבעים שנה ל'מבצע יונתן', עיתוני הימים האחרונים עוסקים בהרחבה במבצע הנועז והמוצלח לחילוץ כמאה בני ערובה משבי בידי מחבלים באנטבה שבאוגנדה הרחוקה.

בכתבות שפורסמו ושעוד יתפרסמו אפשר יהיה לקרוא בגוף ראשון את זיכרונותיהם של הלוחמים ושל החטופים. ידונו שוב בשאלה למי מגיע עיקר התהילה, למפקד סיירת מטכ"ל שנפל במבצע, לסגנו שעודנו עמנו, למפקד המבצע דן שומרון ז"ל או למישהו אחר מן הדרג הבכיר – הצבאי או המדיני. בניסיון לחדש ולהפתיע, יש אפילו מי שכבר טרח לחלץ סוג של בקשת סליחה מבנו של אידי אמין, שליט אוגנדה העריץ דאז ששיתף פעולה עם המחבלים.

מה שלא נעשה, ולבטח לא נעשה מספיק, זה להשתמש בתאריך החגיגי ובזיכרונות אירועי אותם ימים כמראה שעלינו להציב מול פנינו. איפה אנחנו נמצאים היום לעומת היכן שהיינו אז מבחינת ערכי הלחימה, התעוזה, ההרתעה כלפי המחבל הבודד וכלפי ארגוני הטרור ותומכיהם? השאלה מקבלת משמעות מיוחדת לאור העובדה שבראש ממשלת ישראל עומד בשמונה השנים האחרונות לא אחר מאשר בנימין נתניהו, אחיו של מפקד סיירת מטכ"ל שנפל בקרב כשהוביל את הכוח הפורץ אל בניין הטרמינל. איך נראית ישראל של בנימין נתניהו מול ישראל של יוני נתניהו?

2

כדאי להיזכר מה היו דרישותיהם של החוטפים מאנטבה. תמורת שחרור של יותר ממאה בני ערובה שהחזיקו, הם דרשו לשחרר 53 מחבלים. מחבל אחד תמורת שני בני ערובה. ואת ההצעה הזאת ממשלת רבין-פרס סירבה לקבל. כי לטרור לא נכנעים.

מחיר הדמים של המבצע הזה היה צפוי לחלוטין. אי אפשר שלא להביא זאת בחשבון בלי לעבור על דברי חז"ל "אין סומכין על הנס". ואכן, מלבד יוני נתניהו נהרגו במהלך המבצע עוד שלושה בני ערובה, ואחת נוספת נרצחה בידי האוגנדים.

וזה היה עלול להיות הרבה יותר גרוע. שנתיים לפני המבצע באנטבה עלה ניסיון חילוץ כושל של תלמידים במעלות בלא פחות מ‑22 הרוגים מקרב בני הערובה. אילו נפגע חלילה אחד המטוסים באוויר, מספר ההרוגים היה עולה לעשרות. אבל ממשלת ישראל וראשי צה"ל קיבלו החלטה אמיצה, לקחו סיכון והצליחו, משום שערכי הלחימה שלהם קבעו שאסור להיכנע לטרור.

איפה הם ואיפה אנחנו. איפה יוני נתניהו ואיפה בנימין נתניהו. האם ישראל שלפני ארבעים שנה הייתה מעלה על קצה דעתה לשלח לחופשי יותר מאלף מחבלים כדי להשיג את שחרורו של חייל חטוף אחד, כפי שעשתה ישראל כשנכנעה לסחיטה החמאסית כדי לשחרר את גלעד שליט? האם יוני נתניהו היה חושב שיש טעם למסירות הנפש שלו אילו ידע שבעוד 35 שנה ישחרר אחיו, ראש ממשלת ישראל, לא 53 מחבלים תמורת מאה חטופים, אלא אלף מחבלים תמורת חטוף אחד? האם יש מדינה אחת בעולם שהייתה מוכנה לשלם מחיר כזה? עם כל הכבוד לנוסטלגיה ולזיכרונות, במלאות ארבעים שנה לפרק הגבורה המופלא הזה, מה שעלינו לשאול הוא כיצד נהפכה ישראל ממופת למאבק בטרור לאלופת העולם בכניעה לטרור.

3

זו לא היכולת שלנו שנפגעה. סיירת מטכ"ל של היום לא פחות מקצועית ויעילה מזו שלפני ארבעים שנה. גם הצנחנים וגולני לא ירדו ברמתם המבצעית. הבעיה היא חולשת הדעת וחולשת הרצון שפשתה בחברה הישראלית, ובפרט בצמרת המדינית והביטחונית. איבדנו את המצפן המוסרי שבעבר ציווה עלינו לקדש מלחמה נגד רוצחי אזרחים תמימים, נשים וילדים. נפלנו קורבן להלכי רוח פוסט-מודרניסטים הכופרים בקיומם של אמת וצדק ודוחקים אותנו לעמדה של תחושת נחיתות מוסרית מול הגרועים שברוצחים. איבדנו את ההכרה הברורה בערך הכלל שגובר על ערך הפרט, וממילא גם את היכולת לעמוד מול מצוקתם הטבעית והקשה של קרובי משפחה הדורשים לשלם "כל מחיר" בעד יקיריהם, כולל המחיר הצפוי והבלתי-נמנע של אובדן ילדיהם של ישראלים אחרים.

בעבר היו לנו מנהיגים ביטחוניים, בכירי צה"ל, המוסד והשב"כ, שהובילו את המסר הנחוש, המוסרי והפשוט של מלחמה בטרור עד הכחדתו. היום המצב הפוך. דווקא ראשי מערכות הביטחון ויושבי פורום מטכ"ל נתונים להשפעתם של הלכי רוח מוסרניים ותבוסתניים, בניגוד לתחושות הבריאות והטבעיות של החיילים הפשוטים והקצינים בדרגי השטח.

לרגע התנערנו מהרוח התבוסתנית הזאת לאחר ששילמנו את מחירה במלחמת לבנון השנייה. אבל לא חלף זמן רב והצמרת הביטחונית חזרה ונסוגה אל הלכי הרוח שהביאו אותה בעבר לשתף פעולה בחדווה עם תהליך אוסלו ועם ההתנתקות. אלה אותם הלכי רוח שממשיכים גם כיום להכתיב חתירה להקמת מדינה פלשתינית ואוזלת יד מול הטרור ביו"ש, בירושלים ובתל אביב. במקום להילחם בטרור ולנצח, הדרג הביטחוני הבכיר עסוק בהתייפייפות מוסרנית, ובמתן גיבוי להשוואה נואלת ומעוררת חלחלה בין יחסה של ישראל לאויביה הקמים עליה ליחס שקיבלו היהודים בתקופת תחילת הנאציזם בגרמניה.

4

ביטוי נוסף להלכי הרוח המעוותים הנושבים בצמרת צה"ל ניתן השבוע בהחלטת הפרקליט הצבאי הראשי שרון אפק בעניינו של סא"ל נריה ישורון.

הפצ"ר לא מצא ראיות למעשים של סא"ל ישורון שמנוגדים לחוק או לפקודות. כמו כן נמצא שלא היו נפגעים מהירי שעליו הורה ישורון לעבר מרפאה ששימשה את החמאס כמוצב צבאי שממנו נורה ונהרג קצין מהגדוד. אבל הפצ"ר מצא דופי בדברים שהשמיע סא"ל ישורון לחייליו, שמהם משתמע המסר שמותר לירות לעבר האויב למען מטרות כמו נקמה על מותו של קצין מהגדוד או לצורך "מטח כבוד" לזכר הנפגע. המסרים הללו, לדעת הפצ"ר, מנוגדים לערכי צה"ל, ולכן סא"ל ישורון יינזף והפרשה אף תשפיע על שיבוצו ותפגע בקידומו.

אם יש את נפשכם לדעת איך הפך צה"ל מצבא מנצח לצבא שמסיים בתיקו מערכות מול צבא החמאס הנחות ממנו עשרת מונים, קחו את החלטת הפצ"ר הזאת ותראו איך הופכים צבא לוחם לצבא מסורס. איך כובלים את ידיהם של טובי הקצינים, ואיך מדכאים את רוחם של הלוחמים הצעירים ומשבשים את דעתם. אין ספק שמפקדי מערכות ישראל לדורותיהם, אלה שפיקדו על צה"ל בימי ניצחונותיו הגדולים, היו משפשפים את עיניהם ולא מאמינים שדברים כאלה יכולים להיאמר או להיכתב. הם לא היו יודעים אם לצחוק או לבכות.

אם אנחנו רוצים לרשום עוד פרקי גבורה כמו מבצע יונתן ולא רק להתרפק על מורשת מלפני ארבעים שנה, כדאי שנחזור ונאמץ את ערכי הלחימה של יוני נתניהו וחבריו: בהירות הדעת והמצפון, אמונה בצדקת הדרך, נחישות להכריע את הטרור וגיבוי לדרג לוחמי השטח שעושים את תפקידם באומץ, באמונה ובמסירות נפש. זוהי המורשת של יוני נתניהו וחבריו, מורשת שלא נס ליחה ושגם לאחר ארבעים שנה כדאי שתעמוד לנגד עיניו של ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו.

לתגובות: [email protected]