"את הכי מסכנה מכולם"

סעודת הודיה. האורחים מגיעים, חברי הגרעין ומשפחה. לא יודעים מה לאחל לנו: מזל טוב? בשורות טובות? רק טוב? ריעות לוי בטור חדש

ריעות לוי , י' בסיון תשע"ו

כואבים ושמחים
כואבים ושמחים
צילום: עצמי

י"א באייר תשע"ו, שלוש שנים לתאונה. שלוש שנים של כאב מתמשך, של עליות וירידות במצב הרוח והמון תקווה והודיה על מה שיש למרות החסר הגדול שאיתו אנו מתמודדים יום יום.

כבכל שנה גם השנה ערכנו סעודת הודיה לבורא העולם על הנס שנעשה לנו שיצאנו חיים מהתאונה.

אולם בית הכנסת ערוך בשולחנות חגיגיים, כלים חד פעמיים מכובדים, האוכל מתחמם על הפלטה, אנו לבושים יפה, אני בשמלה חדשה כדי שארגיש התחדשות.

האורחים מתחילים להגיע, חברי הגרעין ומשפחה. לא יודעים מה לאחל לנו: מזל טוב? בשורות טובות? רק טוב?

גם מזל טוב מתאים, הרי נולדנו מחדש באותו הלילה, השמאי שראה את הרכב המעוך לא האמין שיצאנו ממנו חיים.

אווירה שמחה, נטילת ידיים, אוכלים מהאוכל הטעים. בעלי מתחיל לשיר: "טוב להודות לה'", הרי לשם כך התכנסנו. מודים על הרעה כשם שמודים על הטובה. איתן מיכאל יושב בעגלתו מאושר, החיוך לא מש משפתיו, כנראה אף הוא מודה לה' על הטוב שיש לו.

הרב, שהבת שלו היתה איתנו ברכב, מתחיל לדבר. מסביר כמה צריך להתחזק מהקושי ושב"ה ניתן ללמוד זאת ממשפחת לוי המתמודדים עם קושי עצום ומחזקים ומתחזקים ממנו.

אבי קם לדבר, הוא ניגש לעגלתו של איתן מיכאל, מחזיק בידיו ונושא משם את דבריו. כמובן שאף עין לא נשארה יבשה הן מהמחזה והן מהדברים. איתן מיכאל נושא אליו את עיניו בהערצה, ואיך לא?

"הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך, כי מעולם קיווינו לך", שרים כולם יחד, ואנו מרגישים כל מילה ומילה, את החסדים שה' עושה עימנו, את הרחמים שהוא עוטף אותנו, את הכוח שהוא נוסך בנו.

ואז אני מעבירה את השיחה שלי בליווי המצגת עם תמונות וסרטים. רואים את התהליך שעברנו עם איתן מיכאל מהתאונה ועד היום.

שלוש שנים, תהליך ארוך ולא פשוט.

רואים את איתן מיכאל לפני התאונה, ילד שמח, שובב, רוקד, שר. ואז תמונה שלו ישן על כסא ערב לפני התאונה, כמה סמלי..

ותמונה בטיפול נמרץ, איזה כאב לב, ילד יפה תואר שוכב במיטה צחורה, מלא צינורות יוצאים מגופו, והוא ישן, וישן וישן.

חודשיים הוא ישן, איזה ניסיון קשה של סבלנות ובטחון בה'. רק כעבור חודשיים הוא פקח עין אחת, תמונה שמחה ויפה שהוא יושב על ברכי עם עין ימין פתוחה. במצגת ישנן תמונות שלו בבית, כיצד הוא מבחינתנו כמו ילד רגיל, אוכל איתנו ארוחת ערב, שוכב בספה עם שילת, ישן במיטה שלו בחדר הילדים.

עין שניה נפתחה, איזה אושר, לא חשבנו שנהיה כה מאושרים כשנראה עין נפתחת, הרי זה דבר שבשגרה לכל אחד.

תמונות מהגן, כיצד מטפלים בו, חדר חושך, סנוזלנד, חומרים עם מגע שונה, קבוצת טעמים.

ובסוף השיר: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך", בשירת שיר זה הסתיימה סעודת ההודיה. עיני כולם היו רטובות מדמעות של עצב מהולות בשמחה.

זה אנחנו, משפחת לוי, כואבים ושמחים יחד.

לאחר כחודש הוזמנו להיפגש עם ראש מחלקת שיקום ילדים באחד מבתי החולים בארץ, ציפינו לשמוע ממנו אולי יש איזה טיפול חדש שאפשר לקדם בו את איתן מיכאל.

נכנסנו לחדרו, נראה אדם פשוט, יושב מאחורי שולחנו, חביב, שואל לשלומינו, מתעניין במה קרה, מה מתקדם, מחייך כאשר הוא רואה את תגובותיו של איתן מיכאל.

האם יש משהו חדש לקדם את איתן מיכאל? התשובה היא שלא. המוח כל כך מורכב, שעדיין אין תרופה או ניתוח למקרים הדומים לפציעה של הנסיך שלנו.

ברגע אחד הלב נהיה כבד כמו אבן, הדמעות מציפות את העיניים, הייאוש מתגנב, אוי, אבא שבשמיים, מה יהיה?

שוב עבודה על מידת הסבלנות והביטחון בה', אנו רק בידיים שלו, והוא יחליט מתי יקרה הנס והנסיך שלנו יתעורר.

האם הוא ידבר? יגיד אמא, אבא? "נקווה", תשובה סתומה שאינה נותנת הרבה תקווה.

אני חוששת לשאול האם הוא יקום על הרגליים לאחר כזאת פציעה, משאירה את התשובה לריבונו של עולם.

לוקחת את הנסיך על ברכי, מחבקת אותו חזק חזק, הוא מפנה אלי את מבטו, מסתכל בי, זה לא הזמן לבכות עכשיו, אני צריכה להיות חזקה בשבילו.

אוספת את כל כוחותי ומחייכת אליו בחזרה. "אתה האושר שלנו", אני אומרת לו, שגם הרופא ישמע. אותנו אי אפשר להפיל. הוא המתנה שלנו, בזכותו אנו מגלים עוד ועוד כוחות שטמונים בנו.

"רואה אני שהוא ילד מטופח, אהוב ומטופל היטב, זה הכי חשוב להתקדמות שלו", כך אומר הרופא, ואת זה אנו כבר יודעים.

בדרך חזרה עוצרים וקונים קולה ושוקולדים, לפרוק את הכאב ולתת קצת מתוק ללב הכואב.

באסרו חג שבועות חגגנו יום הולדת לבני הבכור, בני מנישואי הראשונים. יום עם הרבה מחשבות. על מה שעברתי עם הילד הזה, כיצד גדלתי אותו בבית הורי, על נישואיי השניים, על גידולו בבית עם אבא שאינו אביו האמיתי, ואני רואה גם בניסיון זה הרבה הישענות על האבא שבשמיים, שנותן לי את הבינה והחוכמה לחבר בין כולם ולשרות שמחה ושלווה בבית.

"את הכי מסכנה מכולם", כך אומר לי בני הגדול "את סובלת הכי מכולם".

"אני נראית לך מסכנה?"

"לא".

ב"ה

---------------------------------------------

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.