בשבע מהדורה דיגיטלית

זהירות: כלכלת צפלין

המגמות שגורמות לכלכלן פרופ' יוג'ין קנדל לחשוש שתעשיית ההייטק הישראלית תנדוד למדינות אחרות

שלמה פיוטרקובסקי , י"ז בסיון תשע"ו

רגולציה קשוחה מדי עלולה להבריח את ההייטק לחו"ל. פרופ' יוג'ין קנדל
רגולציה קשוחה מדי עלולה להבריח את ההייטק לחו"ל. פרופ' יוג'ין קנדל
צילום: אמיל סלמן, פול, פלאש 90

פרופ' יוג'ין קנדל, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה לשעבר, מודאג.

קנדל, מבכירי הכלכלנים שהתמחו בכלכלת מדינת ישראל, ולמרבה הצער אין הרבה מאוד כאלה, טוען כבר לא מעט שנים שבמדינת ישראל מתקיימות זו לצד זו שתי כלכלות. הראשונה היא כלכלה קרקעית, כלכלה של מסחר, שירותים, תעשייה מסורתית ותעשיית טכנולוגיה נמוכה. את הכלכלה השנייה מדמה קנדל לצפלין, ספינת אוויר.

זו כלכלת הטכנולוגיה העילית. הכלכלה הזאת, שחלקה בכלכלה הישראלית גבוה מאוד יחסית לעולם, מתנהלת אמנם בישראל, אבל הקשר שלה למדינה הוא רופף מאוד. הכלכלה הזאת מתנהלת לרוב תוך קשר הדוק לעולם. לעתים הבעלות על החברות אינה בישראל, כמעט תמיד הלקוחות נמצאים בחו"ל. התרבות הארגונית לקוחה מסטנדרטים של חברות דומות בעמק הסיליקון ובמקומות אחרים, ובמקרים רבים מאוד החברות עצמן הן רב-לאומיות ורק חלק מהן יושב בישראל, לאו דווקא החלק הגדול ביותר.

למרות שהכלכלה הזאת לכאורה רק משייטת בשמי ישראל, ההשפעה שלה על הכלכלה הישראלית היא עצומה. החלק הארי של היצוא הישראלי, בניכוי מחצבים ואוצרות טבע, מגיע מהסקטור הזה. שם נמצא הפוטנציאל הגדול ביותר של מדינת ישראל ושם יש לישראל, לפחות ברגע הנוכחי, יתרון יחסי מסוים. הכינוי "סטארט-אפ ניישן" אמנם הודבק לנו בעקבות ספר שיצא לאור בשנת 2009, אבל הוא בהחלט מבטא מציאות שבאה לידי ביטוי גם במספרים. ישראל חזקה מאוד בכמה מענפי הטכנולוגיה העילית, חוזק משמעותי הרבה יותר מגודלה היחסי.

אז אם כל כך טוב, איפה הבעיה? היא נמצאת לדעת פרופ' קנדל באופי של הכלכלה הזאת. כאמור, היא מתקיימת בין גבולותיה של ישראל, אולם הקשר שלה למדינה רופף מאוד. בקלות רבה מאוד, אולי רבה מדי, הכלכלה הזאת יכולה, בוודאי באופן חלקי, לנוע למקומות אחרים על פני הגלובוס. מדובר בתהליך שלא דורש משאבים רבים מדי, לא כרוך בשינוי במבנה הארגוני ובמבנה הבעלות על החברות, ולעתים יכול אפילו להעניק יתרון לחלק מהחברות. מדינות רבות בעולם המערבי מוכנות לקלוט בשמחה כוח אדם מיומן במקצועות הטכנולוגיה העילית, אפילו יחד עם בני משפחותיהם.

לטענת קנדל, בגלל האופי הייחודי של הסוג הזה של הכלכלה, דרוש טריגר קטן מאוד כדי להביא למעבר של חלק ניכר ממנה לחו"ל. כיום מדובר בכ‑300 אלף מועסקים שאפשר להגדיר אותם כחלק מהכלכלה הזאת. מעבר של 60 עד 70 אלף מתוכם בתוך זמן קצר לחו"ל אינו תרחיש דמיוני. אך זהו תרחיש אימים למשק הישראלי, שעלול למצוא את עצמו מול שוקת שבורה במובנים רבים. מעבר כזה יכול להתבצע כאמור מסיבות שאולי לרבים מאיתנו לא תיראנה מרשימות מאוד. דוגמה אחת היא התרחבות מגמת התארגנות העובדים בענף ההייטק.

אם ביותר ויותר חברות הייטק יוקמו ועדי עובדים, בעלי השליטה יעדיפו להעביר את החברות מישראל ולהיפטר מהצרה הזאת. דוגמה שנייה היא זעזועים רגולטוריים שעלולים להעיד על סביבה לא יציבה ובעייתית לעשיית עסקים, כדוגמת חוק שכר הבכירים. החוק במתכונתו הנוכחית אמנם לא רלוונטי לחברות ההייטק, אולם הוא עלול להעיד על כך שישראל היא סביבה מסוכנת לעשות בה עסקים.

האם החשש שמעלה פרופ' קנדל מבוסס? התשובה לא פשוטה. גורמים בענף ההייטק טוענים כי מדובר בחששות כבדים מאוד ובמגמות שנמצאות על סף דלתה של מדינת ישראל. עם זאת, צריך לזכור שלפעילים בענף יש אינטרס להעצים את משקלם של חששות כאלו. מצד שני, חשוב לזכור כי פרופ' קנדל אינו לוביסט של ענף ההייטק, ולכן מסוכן יהיה להתייחס לחששותיו בביטול.

קשה להיות עני בפריפריה

רוצים לדעת איפה הכי כדאי להיות עני בישראל? כנראה שהתשובה הנכונה היא הרצליה, או תל אביב. ביישובים המבוססים ביותר בישראל אדם עני בכלל לא יכול להתגורר. אין עניים בכפר שמריהו או בסביון. ואם ישנם, זו מציאות זמנית, אדם עני לא יכול באמת לחיות שם. ברשויות החלשות יש הרבה מאוד עניים ומעט תקציב לטיפול בהם, ולכן לא כדאי להיות עניים שם. איפה כדאי להיות עני? ברשויות המקומיות החזקות. למה זה כל כך כדאי? בגלל השיטה האבסורדית שבה מחולקים תקציבי הרווחה במדינת ישראל, שיטת המצ'ינג.

מה זה מצ'ינג? כדי לקבל תקציב ממשרד הרווחה לפרויקטים בתחום הרווחה, צריכה הרשות המקומית להעמיד ממקורותיה סכום בגובה של רבע מתקציב הפרויקט, ובתמורה היא מקבלת את שלושת רבעי התקציב ממשרד הרווחה. ומה קורה כשלרשות אין מאיפה להביא את הרבע שלה? היא פשוט לא מקבלת כלום. התוצאה: רשויות חלשות מקבלות הרבה פחות תקציבי רווחה מרשויות חזקות, וזאת דווקא בשעה שהן זקוקות לתקציבים הללו הרבה יותר. המשמעות: מצבו של אדם שחי על הבטחת הכנסה בירוחם גרוע הרבה יותר מאדם כזה שחי בתל אביב. כי בתל אביב יש לרשות המקומית הרבה יותר יכולת לסייע לו, הן מתקציב הרשות והן מתקציב המדינה.

העיוות הזה, כמו עוד שורה של עיוותים, בעיקר בתחומי החינוך והרווחה, הם המניע לצאתה של "צעדת השוויון" לדרך. ראשי רשויות מהפריפריה, פעילים חברתיים ועמך בית ישראל שיצאו לדרך, בואכה ירושלים, במטרה למחות על האופן הבעייתי שבו מחולקים התקציבים במדינת ישראל. חשוב לשים לב, הבעיה איננה גובה התקציבים, אלא אופן החלוקה. העובדה שהתקציב שמוקצה לתלמיד בתל אביב גבוה עשרת מונים מהתקציב לתלמיד בקריית שמונה היא בעיה של כל המדינה. זו גם בעיה שניתן לפתור, לפחות באופן חלקי, בלי להגדיל את התקציב הכולל, בטח לא בצורה משמעותית. השאלה איננה האם מחלקים את הכסף, אלא איך מחלקים אותו. שוויון מלא הוא אוטופיה בלתי ניתנת להגשמה, אולם שוויון הזדמנויות חייב להיות מטרה.