בשבע מהדורה דיגיטלית

נבחרת פסק זמן

מפלגה משותפת של יעלון, סער וברק לא תוכל לבנות את כוחה הפוליטי רק על העוינות לנתניהו

עמיאל אונגר , י"ז בסיון תשע"ו

האם הוא ילמד ממנו לא להיסחף שמאלה? יעלון עם לפיד
האם הוא ילמד ממנו לא להיסחף שמאלה? יעלון עם לפיד
צילום ארכיון: אמיל סלמן, פול, פלאש 90

המועמד מטעם עצמו לראשות הממשלה, משה יעלון, מכריז שלא יהיה מספר שתיים של אף אחד.

זו זכותו, אבל המועמדות שלו לא נפתחה ברגל ימין, תרתי משמע. אמנם סקר שפרסם הערוץ הראשון מעניק למפלגה בראשות יעלון, גדעון סער ואהוד ברק (?) עשרה מנדטים, אבל הסקר הזה לא שווה הרבה. כל תופעת ה"שבץ נא" הזאת מזכירה את שיטת "ליגת החלומות", שבה אוהדי ספורט מרכיבים קבוצה וירטואלית על ידי בחירת שחקנים מקבוצות שונות.

זה אמנם יכול לקרות במציאות הפוליטית הישראלית, כפי שקרה למשל בהקמת מפלגת קדימה. אלא שהמפלגה הווירטואלית הנוכחית לא דומה ל'קדימה', שהוקמה משחקנים שכבר היו על המגרש כולל בעמדות בכירות כמו ראשות הממשלה, אלא יותר למפלגת המרכז של איציק מרדכי, אמנון ליפקין-שחק ודן מרידור, שהתרסקה בבחירות 1999.

אי אפשר לבסס מועמדות רק על איבה לנתניהו. השוק הזה די רווי, כפי שלמד יעלון על בשרו בכנס הרצליה, שם מצא את עצמו נאגף על ידי אהוד ברק ונאום "ניצני הפאשיזם" שלו. בשביל שונאי נתניהו, גם מי שדחף עד לרגע האחרון לוויתורים מפליגים בטאבה כאשר כבר לא הייתה בידו ממשלה, ראוי לשמש כמטיף לדמוקרטיה וכחביבו של קהל מאוד מסוים. בכך הצליח ברק לצבוע את יעלון כעוד גנרל שמחפש את הפלת נתניהו, יחד עם בני גנץ וגבי אשכנזי החברתיים, שהצטרפו לתנועה החברתית של הרב שי פירון. גם נפתלי בנט צירף את יעלון לקבוצת גנרלים הסבורים שהכול גרוע במדינה. בקצב הזה יעלון ייבדל לחיים עשוי לגמור כמו מייסד מפלגת המרכז, אמנון ליפקין שחק ז"ל.

מה שבכל זאת עולה מהסקר של הערוץ הראשון הוא שמפלגתו הווירטואלית של יעלון כבר מתויגת כמפלגת מרכז. אם זו באמת כוונתו וכיוונו של בוגי, הייתי מציע לו להירשם לסדנא אצל יאיר לפיד, שהוכיח ידע ומיומנות בבניית מפלגת מרכז. על סעיף התסרוקת יעלון יכול לפסוח, אבל לפיד מצטיין גם בחריצות וגם בהקפדה לא להיסחף שמאלה.

לפני הזינוק הגדול שלו בבחירות 2013, לפיד חרש את הארץ בחוגי בית לאין ספור. כך גם לאחר הנסיגה שלו בבחירות 2015, וכעת שוב לקראת זינוק מחדש בבחירות הבאות. יעלון לא הצטיין בנושא כאשר היה חבר הליכוד (וגם תפקידו כשר הביטחון לא אפשר לו), אבל כעת לאחר שהתפנה מתפקידים אחרים - הוא יצטרך לרדת אל העם ולעשות נפשות.

לפיד גם יודע שאחרי כל התקפה על נתניהו חייבת להגיע מתקפה מאזנת על האו"ם, או על בוז'י הרצוג ומפלגתו שהרחיקו ללכת שמאלה – כפי שלפיד אכן עשה זה עתה, בעקבות פרסום השיחות של הרצוג ואפרים סנה עם מחמוד עבאס. טקטיקה כזאת יכולה גם לכלול התקפה על נתניהו מימין, כפי שעשה גדעון סער לאחר הפיגוע בשרונה, כאשר ביקר את נתניהו על אי יכולתו לדכא את אינתיפאדת הסכינים.

ברור שיעלון חם על נתניהו, וידוע שכל המיצר לנתניהו יזכה לדקות שידור. אבל זהו פרס שמחולק בנדיבות - כפי שהוכיח ברק.

נבחרת "פסק זמן מהחיים הפוליטיים" של יעלון וסער חייבת להשקיע יותר מאמצים כדי לבדל את עצמה מהליכוד, וגם מהצפיפות הקיימת במרכז.

הסכם מתחת לאף

לאחר פרשת המשא ומתן החשאי בין בוז'י הרצוג למחמוד עבאס, עלינו להפיק את הלקחים לגבי מחיר השאננות. אנחנו מתבשמים יתר על המידה מסקרים, ומאמירות - כולל של הרצוג עצמו - הטוענות שהמצב אינו בשל להסכמי שלום, ושאפשר לכל היותר לדבר על צעדים חלקיים. והנה מתברר שמתחת לאפנו, הרצוג כמעט הגיע למסגרת הסכם כולל שלא היה מבייש את שני האהודים - ברק ואולמרט. את המשא ומתן הזה העלים הרצוג מהבוחר, והתכוון לחשוף אותו מיד לאחר בחירתו, ממש כפי שבבחירות 1992 הוסתרו מהבוחר השיחות עם אש"ף והכוונה לסגת מהגולן.

גם אם המחנה הציוני ומרצ יקבלו ביחד בסקרים רק חמישה עשר מנדטים, בכל זאת תמיד נמצא עושי שלום שינהלו מדיניות חוץ עצמאית, יפרסמו טיוטות ויגבשו הסכמים.

הנזק כבר נגרם: אם מי שנתניהו היה מוכן להפקיד בידו את המשא ומתן עם הפלשתינים מוכן לגבש הסכם כזה, אז השרץ הזה כבר הוכשר. אם כן, איך אפשר לבוא בטענות ובציפיות כלפי האירופים והאחרים לגבי נוסח ההסכם הסופי?

בנוסף לכך, המשא ומתן שרקחו הרצוג וסנה מעמיד את נתניהו באור שלילי. כאשר אתה בוחר לעצמך שותף בכיר, אתה אמור לברר איזו נדוניה הוא מביא איתו. מכיוון שנתניהו קרא ועדיין קורא להרצוג להצטרף לממשלתו, יש שתי אפשרויות: או שנתניהו לא ידע מה מתרחש בין הרצוג לעבאס – וזה חמור; או שנתניהו ידע והיה מוכן בכל זאת להפקיד את המשא ומתן בידיים המופקרות של הרצוג, העיקר לייצב את ספינת הקואליציה - והדבר הזה חמור שבעתיים. מכל מקום, אחרי שליברמן נכנס במקום הרצוג, גם אם פה ושם נחוש ממנו אכזבה כשר הביטחון – ישראל ביתנו עדיפה על המחנה הציוני עשרת מונים, וחייבים להגיד תודה לשושבינים כמו זאב אלקין שדחפו את המהלך.

אקורד סיום צורם

השיח סביב עשור למלחמת לבנון השנייה מתמקד במהלך הלחימה, ויש מידה של צדק בכך. ישראל, על פי הניסיון שלה, אינה מסוגלת לבצע מקצה שיפורים במשא ומתן מדיני שיפצה אותה על מה שלא השיגה בשדה הקרב, ולכן המתרחש בקרב הוא העיקר. ובכל זאת, אקורד הסיום למלחמה היה החלטת מועצת הביטחון 1701, שעל פיה החיזבאללה יפורק מנשקו וממשלת לבנון תפעיל את סמכותה בכל שטחי המדינה. ההחלטה הזאת, שבה הייתה מעורבת שרת החוץ ציפי לבני, יצרה תחושה של סיפוק אצל קברניטי המדינה. מי שאמורים היו לאכוף את ההסכם בדרום לבנון היו כוחות או"ם, רובם ממדינות האיחוד האירופי.

ההמשך כמובן ידוע. חיזבאללה לא רק שיקם את הארסנל שלו אלא הוסיף כהנה וכהנה. במקום שממשלת לבנון תפעיל את סמכותה על חיזבאללה, היא נתונה למרותו של נסראללה. המודל של מיליציה בעלת כוח צבאי שמרתיעה את המדינה הועתק מלבנון, על ידי הפטרון האיראני, גם לסוריה ולעיראק. בינתיים האירופים כמו האירופים עושים אבחנה בין חיזבאללה הצבאי לחיזבאללה המדיני, לקול צחוקם הרם של נסראללה וחבריו.

יש מי שטוען שאין פתרון צבאי, יש רק פתרון מדיני; לבנון הוכיחה שאין פתרון מדיני בלי הנכונות לאכוף אותו צבאית.