הסכם למדינה מובסת - פרשנות

בשני המקרים הצד השני זקוק להסכם יותר מאיתנו, אבל הוא מעמיד 'פני פוקר' ומשחק אדישות, בעוד בצד הישראלי מפגינים קוצר רוח ולהיטות.

חגי הוברמן , כ"ב בסיון תשע"ו

ארדואן
ארדואן
צילום: Umit Bektas | reuters

לפני 38 שנים, ב 6 בספטמבר 1978, יומה הראשון של ועידת קמפ-דייוויד בין ישראל ומצרים, בניהולו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, הציג נשיא מצרים אנואר סאדאת את הצעתו לנוסח הסכם השלום בין שתי המדינות.

סאדאת הציג עמדות קיצוניות בכל תחום, אבל הסעיף האחרון היה זה שהקפיץ את ראש הממשלה דאז מנחם בגין, ובהמשך את כל המשלחת הישראלית: "ישראל מתחייבת לשלם פיצויים מלאים ומתאימים על הנזק שנבע כתוצאה מפעולות כוחותיה המזויינים נגד האוכלוסיה האזרחית ומיתקניה, ומניצול המשאבים הטבעיים בשטחים המוחזקים".

כשבגין שמע את סאדאת מקריא את הסעיף, הוא הגיב מיד בנחרצות: "זהו הסכם עבור מדינה מובסת".

בהסכם קמפ-דייוויד, ישראל ויתרה על חלק גדול מעקרונותיה, בעיקר הטריטוריאליים, אבל הדרישה לפיצויים שוב לא עלתה מאז, ולו פעם אחת. גם סאדאת הבין שמדינת ישראל, אפילו אחרי מלחמת יום הכיפורים שמצרים שיווקה כאילו היתה ניצחון מצרי, איננה מדינה מובסת.

יש דמיון בין ניהול המו"מ להסכם הפיוס עם טורקיה, למשא ומתן עם הפלשתינים. בשני המקרים הצד השני זקוק להסכם יותר מאיתנו, אבל הוא מעמיד 'פני פוקר' ומשחק אדישות, בעוד בצד הישראלי מפגינים קוצר רוח ולהיטות. לכן, בסוף השיחות, הצד השני מקבל יותר. טיבו של בזאר מזרח תיכוני.

רק כך אפשר להסביר את הנכונות הישראלית לשלם פיצויים למשפחות פורעי המרמרה – נכונות שקיימת רק אצל אומה מובסת. מכל הסעיפים בהסכם, זה הסעיף הבעייתי ביותר, ולא רק בגלל השתיקה המפתיעה כנגד 'כסף למחבלים טורקים על חשבון הפריפריה', נוסח שהיה מאד פופולרי בנושא אחר רק בשבוע שעבר.

בלי הסעיף הזה, ההסכם הוא בהחלט סביר. כעת ארדואן יכול בהחלט לחגוג על ההסכם עם ישראל. ראש הממשלה הביא לו על מגש של כסף – תרתי משמע – הסכם שמקבלת רק מדינה מובסת.