תור הזהב ביחסים לא יחזור. כרזת תמיכה בארדואן בעקבות ההתנצלות הישראלית לפני שלוש שנים
תור הזהב ביחסים לא יחזור. כרזת תמיכה בארדואן בעקבות ההתנצלות הישראלית לפני שלוש שניםצילום ארכיון: Umit Bektas, רויטרס

אולי מאמן הכדורסל דיוויד בלאט ראה את הנולד, כאשר ניאות לנטוש את חלומו לאמן ב‑NBA לטובת חוזה עם קבוצה טורקית.

עד לאחרונה מדובר היה לא רק בסיכון מקצועי אלא בסכנה פיזית, אבל עתה הרי יש הסכם ונורמליזציה עם טורקיה.

על רקע הסכם הכניעה שהוא ביקש לגבש עם מחמוד עבאס, אין להתרשם מהמחאות של בוז'י הרצוג נגד הוויתורים לטורקיה. הביקורת של גדעון סער, שמקפיד לתקוף את נתניהו מימין, היא יותר עקבית.

בניגוד להתבטאויות אומללות ונמהרות שיצאו מפיו, בנושא הטורקי דווקא אפשר להזדהות עם דבריו של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. בנאום שנשא לפני מרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן ב‑17.3, קבע גולן ש"כל עוד טורקיה נשלטת על ידי מפלגה בעלת אוריינטציה אסלאמיסטית חזקה, על ידי שליט לעומתי כארדואן – צפויים לנו בעיות ואתגרים".

לדבריו של גולן ישנם תימוכין לא רק מניסיונה של ישראל עם ארדואן, אלא גם על פי יחסיו ההפכפכים של ארדואן עם שכניו, ואפילו עם חוגים שהיו קרובים אליו בזירה הפוליטית הטורקית. מדובר בקרע עם תנועת פתהוללה גולן, והדחתם של הנשיא עבדאללה גול וראש הממשלה אהמט דבוטגולו בתוך מפלגת הצדק והקדמה שבהנהגתו. גם גינוני המלכות של ארדואן, כגון בניית ארמון נשיאותי גרנדיוזי והצרת חופש העיתונות, אינם נוסכים אמון. הם יוצרים תחושה שההסכם הוא פק"ם – פיקדון קצר מועד שישראל אולי תרוויח ממנו בטווח הקצר, אבל עליה למשוך את ההשקעה בטרם תגיע ההתפוצצות הבאה.

מכל מקום, בינתיים צפויים רווחים מההסכם. פרשנים דיברו על אינטרסים כלכליים שעומדים מאחוריו, ויש אמת בדבר. הכלכלה הטורקית, שהתקדמותה מינפה את הצלחתם הפוליטית של ארדואן ומפלגתו, נכנסה לצרות – ולא רק בשל המחסור בתיירים ישראלים אלא בעיקר בגלל עול הפליטים הסורים. הסחר עם ישראל, שהמשיך לפרוח גם בימי השפל ביחסים, והגז שאמור לזרום לטורקיה ומשם הלאה תוך תשלום תמלוגים לטורקיה, יסייעו לשתי המדינות. בנוסף לכך, הקשר היבשתי אל המפרץ הפרסי שישראל מציעה לסחורות טורקיות דרך שטחה מסייע לאנקרה בתחום הכלכלי וגם המדיני.

מקובלים דבריו של מנכ"ל משרד החוץ דורי גולד (שראוי למילה טובה על העבודה השקטה והיסודית שהוא מבצע בכמה זירות, ועל השקט התעשייתי שהוא משרה במשרד) שהנושא האיראני הוא החשוב בסיפור. במאבק בין הסונים לשיעים, איראן מציבה איום על העולם הסוני. מי שמעלעל בכלי תקשורת בבעלות סעודית, כגון 'אל-ערביה' ו'א-שארק אל-אווסט' במהדורה האנגלית (גרסה מרוככת לעומת מה שמופיע בערבית), קולט את הטינה והפחד מפני השתלטות איראנית, ויותר מזה את תחושת הנבגדות: בעיניהם העולם הסוני הופקר על ידי הנשיא אובמה לטובת הקשרים עם איראן.

טורקיה, על פי התובנה הזאת, הופכת למרכיב חשוב במאבק. תחת המלך הסעודי הקודם, עבדאללה, יחסי סעודיה-טורקיה היו גרועים, בגלל התמיכה הטורקית במשטר האחים המוסלמים במצרים – מפלגת האם של החמאס. אבל תחת יורשו של עבדאללה, המלך הנוכחי סלמן, מתבצע כעת ניסיון לאחד את העולם הסוני מול האיום האיראני. חשוב לסעודים שכתחליף לאמריקנים יעמוד לצדם כוח יבשתי כמו טורקיה (הסעודים בונים גם על פקיסטן). סגירת פינה נוספת היא ההתפייסות בין טורקיה למצרים, אחרי שמצרים ניתקה את היחסים עם אנקרה על רקע תמיכתם של הטורקים במשטרו המודח של מורסי.

אמנם, גם בסוגיה הזאת יש לקחת את הדברים בפרופורציה. ארדואן אכן מחומם על בשאר אסד ועל פטרוניו בטהרן, אבל מקפיד לשמור על יחסים תקינים ולעודד את הסחר עם איראן. כשהעולם החרים את איראן, טורקיה של ארדואן מילאה תפקיד חשוב בנסיונה של איראן לעקוף את החרם. מכל מקום, ההתמודדות מול איראן מצריכה את ישראל לתמוך בטורקיה ובצד הסוני.

בשורה התחתונה, יחסי ישראל-טורקיה לא יחזרו לתור הזהב, אבל יש לנצל את תור הכסף הזמני שנפתח.

המפסידים בבריטניה: המוסלמים

מוצדק היה להרגיש שמחה לאיד לרגל המפלה שספג האיחוד האירופי, בהחלטת בריטניה לפרוש ממנו. זהו אותו פרלמנט אירופי שזה עתה קם על רגליו והריע למחמוד עבאס אחרי עלילת הדם של הרעלת הבארות.

היה גם נעים לצאת לחופשה תקשורתית קצרה אצלנו. הפרשנים והאנשים החושבים בעיני עצמם עזבו אותנו לרגע והפליאו את התקפותיהם על הבריטים ה"טיפשים" וה"מוסתים" שהעזו להצביע לטובת פרישה. פרשן אחד לגלג על הבריטים: בואו נראה אותם נוטשים את הפאבים והולכים לעבוד, כפי שעושים המהגרים. באיחור קלטתי שלא קיבלנו חופשה אמיתית. זה לא שהסניף הישראלי של הממסד האינטלקטואלי העולמי מרפה מאיתנו. הוא פשוט משתתף בקרב נגד מי שהוא רואה כשותפינו הרעיוניים באיים הבריטיים.

התוצאה, בכל אופן, הייתה מפלה למוסלמים בבריטניה (כמובן, בלי להצדיק פשעי שנאה כלפיהם או כלפי מהגרים אחרים). למרות האווירה החילונית מאוד הנושבת מהאיחוד האירופי, רוב מוחץ של המוסלמים הצביע להישאר בו. אמנם הרשתות לא ערכו מדגמים, כי ההצבעה האחרונה על השתייכות לאיחוד נערכה לפני ארבעים שנה ולכן לא היה בסיס להשוואה. אולם על פי הסקרים שביצע הלורד מיכאל אשקרופט (המשתרעים על מאות עמודים), 70 אחוזים מהמוסלמים הצביעו להישאר. זה היה גם האחוז שנקטה הברונית סעידה ווארסי המוסלמית, שרת הדתות והקהילות לשעבר, שפרשה מממשלת קאמרון על רקע "אהדתה היתרה" לישראל. ברובע טאוור המלטס בלונדון, האזור בעל הרוב המוסלמי שדובר בו על הפעלת החוק השריעי, הצביעו להישאר.

גם איגוד המוסלמים בבריטניה, ה‑MAB, ביקש מהמוסלמים להצביע להישאר באיחוד. ה‑MAB הצדיק את תמיכתו באיחוד מהטעם שהאיחוד דואג לזכויותיהם של המיעוטים. אפשר להוסיף שחוקי האיחוד גם מסייעים לזרם ההגירה המוסלמית שמתנקז גם לבריטניה, ומה שיותר חשוב - מקשה על גירושם של מוסלמים קיצוניים מהמדינה. זכור לשמצה המאבק המשפטי הממושך לגירוש ולהסגרת מטיף השנאה אבו-חמזה. אבו-חמזה נדון לבסוף למאסר עולם בארצות הברית, אבל בגלל התקנות המחמירות של האיחוד על הסגרה וגירוש, הוא שהה תקופה ממושכת במדינה על חשבון משלם המיסים הבריטי. המוסלמים גם הבינו שהם זוכים להנחות מצד ליברלים אנשי שמאל (שמבקשים את תמיכתם האלקטורלית) ואפילו מפמיניסטיות, בגלל תחושות האשמה על עברה הקולוניאליסטי של אירופה.

אם ההחלטה לפרוש מהאיחוד תתרום לבלימת עליית כוחם של המוסלמים באירופה, גם זה ייחשב לברכה.