בלתי מספיק

תעודות. מרגיז אותי שכל הזמן מודדים אותנו, מרגיז אותי שאין ציונים אמיתיים לדרך ארץ והשתדלות. דנה בוסקילה בטור על היציאה לחופשה.

דנה בוסקילה , כ"ה בסיון תשע"ו

למצולמים אין קשר לידיעה
למצולמים אין קשר לידיעה
צילום: גרשון אלינסון / פלאש 90

סיום שנת הלימודים ויציאה אל "החופש" מרגשים ומשמחים – עברנו תקופה, גדלנו, החכמנו, הפכנו לחכמים יותר, בוגרים יותר ומחושלים הרבה יותר, כן, זה בהחלט סבבה "לעלות על מדי ב'", לישון עד מאוחר, ללכת לים ולאכול אבטיחים, אבל שנייה לפני פריצת הסכך אני רוצה להתעכב על אירוע אחד, קצר ומשמעותי שמתרחש בדיוק ביום האחרון ללימודים, ביום שבו אנו מסכמים שנה ויוצאים לפגרה: הלא הוא טקס חלוקת התעודות.

או יותר נכון טקס חלוקת הציונים.

נכון. אין מה לעשות. נכון. זו יכולת המדידה העדכנית ביותר שקיימת. נכון. מדובר בשפה משותפת. נכון. שאני לא יכולה לשנות את זה – ובכל זאת: זה מרגיז אותי! מאוד!!!

מרגיז אותי שכל הזמן מודדים אותנו, משווים אותנו, מכניסים אותנו לקטגוריות של אחוזונים וגרפים, מרגיז אותי שכמעט ואין ציונים אמיתיים לדרך ארץ, מאמץ והשתדלות, מרגיז אותי שחונכתי, גדלתי והפכתי להיות אישה ביקורתית, השוואתית ומצומצמת.

כזו שכל בעל תואר, תעודה או סלב מחסירים לי פעימה בלב, שהפסקתי להחמיא לעצמי על הישגים קטנים או בקיצור: שהפכתי להיות אישה קטנה, קטנטונת, פיצפונת.

מאות פעמים בשנה נתתי לעצמי ציון "בלתי מספיק" (שלא נדבר על ציונים שנתתי לאחרים) – הייתי לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, לא מספיק יפה, לא מספיק מקצועית, לא מספיק אמא, לא מספיק חברה, לא מספיק עוזרת, לא מספיק מוכנה וכן הלאה... כל ציון שהענקתי לעצמי מתוך "ענווה" וקטנות הרחיקו אותי מהשליחות הגדולה שלי בעולם. וכך בכל יום נפרדתי עוד קצת מהמקום השמח, המעצים והבונה שיש בעולם הזה.

בחרתי שוב להסתכל על חצי הכוס הריקה ולהגיד לעצמי ש"אם רק הייתי משתדלת יותר, עושה יותר ומתאמצת יותר – הדברים היו נראים אחרת". סירבתי בכל תוקף לקבל את עצמי בעסקת חבילה אלוקית. ידעתי שיש קריטריונים, בחני פתע וכללים נוספים שכדאי שאעמוד בהם לפני שאשלח בבושת פנים אל חדר המנהל.

האמת? בתוכי ידעתי שלעולם לא אגיע ל"שם" וזה תסכל אותי. אווויי, איך שזה תסכל אותי!!! ידעתי שכל השיחות מוטיבציה שעשיתי לעצמי על "הכל תלוי ברצון" לא באמת חדרו את האפוד שלבשתי. יותר מכל ידעתי שאני – חסרה! והתעייפתי.

התעייפתי מלהתחשב בתכתיבים חיצוניים, לצפות לתגובות אוהבות ומחיאות כפיים. עייפתי גם מהמרוץ אל התואר, ולאו דווקא תואר אקדמאי, כל תואר! "אמא הכי טובה" "עובדת מצטיינת" "מלכת המטבח" "נסיכת הקוליות" "האישה הכי מגניבה" "המוצלחת" "השאפתנית" "הביתית" "המכילה".

רק הקב"ה יודע באמת כמה כוחות בזבזתי בחיי על לרצות להיות מישהי אחרת, הדשא של השכנה תמיד נראה לי ירוק יותר, בוהק מבריק ונקי מאין כמוהו. לפעמים באמת הצלחתי. כן, השגתי את זה. את כל התעודות, המחמאות והציונים הגבוהים. אבל בינינו, מבלי שאף אחד ישמע – הייתי האפס הכי מאופס שיכולתי להיות.

הוא הסתכל מלמעלה, חייך באהבה ואמר: "אמרתי לך!". בלי לכעוס עליי. רק לתזכר אותי ששוב באופן שלא משתמע לשתי פנים – יצאתי מהפוקוס. אני כבר לגמרי לא נמצאת בתוך הפריים של החיים שלי. כן, שלי!

בחרתי בצורה מודעת להשליך לפח את הכוחות, הכישרונות והתשוקות שהקב"ה טבע בתוכי – ויצאתי לשוטט בשדות זרים, חמושה בסלסלה, מלקטת כישרונות, רצונות ומחשבות שלא שייכים לי. לא שייכים לנשמה שלי. לייעוד שלי.

ולמרות שרציתי, התאמצתי, השתדלתי ובאמת התפללתי – הגעתי לסוף השנה מאוכזבת, מבולבלת ועצובה. אוחזת בידי תעודה מלאה ב"בלתי מספיקים" והרגשתי מרומה. שיקרתי לעצמי שנים על גבי שנים. וכל מה שבאמת רציתי הוא בסך הכל להיות טובה.

חזרתי והבטתי שוב על הדשא הירוק של אותה שכנה וגיליתי שגם לי יש כזה, ממש בחצר האחורית, במקום שאני לא מרבה להגיע אליו. והוא ממתין לי – שאקים שם ספסלים, אשתול פרחים ואשב שם. חשבתי על כל האנשים שאני מעריכה ורוצה להיות כמותם וגיליתי את הסוד, גיליתי מה גורם להם להצליח, איך הם מצליחים לעשות את זה טוב ונכון – הגילוי היה כואב ומשפיל – הם הצליחו כי הם היו הם ואני לעולם לא אוכל להיות "הם" כי אני "אני".

לא נותרה לי ברירה – הייתי חייבת לחזור הביתה, אל עצמי ולהודות על כל החסרונות, הכישלונות והאכזבות שהביאוני עד הלום. תודה על כך שאני לא יודעת, לא מצליחה ולא מושלמת, על כך שזה לא הולך לי ושאני נופלת ושוב נופלת ובעיקר על זה שאחרי כל נפילה מגיעה תקומה גדולה שמשמחת ומאפשרת לי עוד קצת להיות "אני".

החלטתי בכל יום לתת לי תעודת הוקרה, עם הרבה "מצוין" וגם "טעון שיפור" ובאותו אופן להסתכל על ילדיי, שכל נשמה שהופקדה בידיי היא קודם כל מצוינת כפי שהיא ובדרך יש מספר דברים קלים שמצריכים שיפור. מאמינה שהם נבראו כך במדויק ובמיוחד בשבילי. ככה אני אוהבת אותם וככה אני אוהבת אותי.

אני חותמת בהתרגשות בתחתית התעודה ליד חתימת המנהל ומצרפת סמיילי שיזכיר לי "להשתפר תמיד בשמחה".

קיץ שמח ומעצים.

------------------------------------------------------

דנה בוסקילה – מנטורית להצלחה נשית-יהודית. מאמנת אישית ועסקית. מנחת סדנאות ומרצה.

danabuskila@gmail.com