שר הבטחון אביגדור ליברמן בעתניאל
שר הבטחון אביגדור ליברמן בעתניאלצילום: דוברות הר חברון

1

חייהן של שתי נשמות יקרות וטהורות נגדעו בסוף השבוע שעבר באזור חברון בידי מרצחים מתועבים בני עוולה.

הלל יפה אריאל, נערה בת 13 בלבד, נרצחה במיטתה באכזריות אופיינית לאויבינו המכנים עצמם פלשתינים.

מיכאל מרק, אב לעשרה מעתניאל, יהודי שהחזיק בידי לומדי תורה ובשנים האחרונות אף הקדיש את ימיו לעיסוק בתורה, נרצח ביריות על הכביש בין חברון לעתניאל.

כל כך הרבה אבדות ספג היישוב הזה. כל כך הרבה יהודים נרצחו בקטע הכביש הזה. ותשובה הולמת אין.

יותר מארבעים יהודים נרצחו עד כה במתקפת הטרור שפרצה בתחילת תשע"ו, ולמערכת הביטחון אין תשובה. אם סברו קברניטי צה"ל והשב"כ שמדובר בגל עונתי שסופו לדעוך, נראה לצערנו שהייתה זו תקוות שווא.

בצמרת צה"ל לא לוקחים אחריות על המצב. מצד אחד רואים אותו כנסבל, ומצד שני מטילים על הממשלה את האחריות למצוא לו פתרון מדיני. הדיבורים שנשמעו לאחרונה בצמרת צה"ל על החשיבות של השמעת דעה שונה והימנעות מיישור קו עם הדרג הבכיר לא מגיעים משום מה אל הנושא החשוב והמרכזי הזה. כאן כולם מיישרים קו עם הדרישה לפתרון מדיני. אם למישהו בצה"ל יש הצעה מעניינת לפתרון צבאי, הציבור לא יודע על קיומה.

2

שר הביטחון אביגדור ליברמן נמצא בתפקידו כבר יותר מחודש. זה לא הרבה, אבל מי שנכנס לתפקיד הזה בעיצומה של מתקפת טרור לא יכול להרשות לעצמו מאה ימי חסד.

ליברמן חייב לדפוק על שולחן המטכ"ל ולהסביר לרמטכ"ל איזנקוט ולאלופיו שבתוקף תפקידם הם אחראים להציע פתרונות צבאיים, לא מדיניים. מציאות שבה בכל שבוע ממוצע נרצח עוד יהודי לא יכולה להתקבל בהשלמה ובמשיכת כתף.

תרעננו את החשיבה, תגלו פתיחות אמיתית לרעיונות חדשים, תדברו עם הדרגים בשטח ותחזרו עם תוכניות. תוכנית מקומית לאפס הרוגים בציר שמדרום לחברון, ותוכנית כללית להורדת מספר נפגעי הטרור למינימום שכבר היינו בו בשנים קודמות.

3

מלחמה בטרור הפלשתיני בכלל ובאזור חברון בפרט צריכה לכלול מניעה והרתעה.

בשנים האחרונות ישראל וצה"ל זנחו דרכי מניעה שהוכיחו את עצמן, כמו המחסומים בדרכים וחסימת דרכים צדדיות שיוצאות מהאזורים הערביים ומשתלבות בצירים הראשיים. הסרת החסימות והמחסומים נעשתה לאחר מתקפת תעמולה שיטתית שהובילו ארגוני שמאל שהסתייעו בגורמים בינלאומיים. זו הייתה שגיאה חמורה וגובלת בהפקרות, שעלתה בחיי אדם באופן מיידי.

לפני כמה שנים עוד אפשר היה אולי לשגות באשליה שהפלשתינים בהנהגת אבו-מאזן זנחו את דרך הטרור, ולכן נכון וכדאי להקל על חייהם. כיום המצב שונה לחלוטין, הערבים שוב רוצחים בנו ואבו-מאזן בעצמו מנצח על מקהלת ההסתה. המחסומים צריכים לחזור באופן מיידי לכבישי יו"ש בכלל ולאזור שמדרום לחברון בפרט. אסור בשום אופן להשלים עם המשך המצב המדמם בגזרת חברון. אם בצמרת הביטחונית והצבאית לא מבינים את זה, יש לצאת להפגנות עד שהם יבינו.

באשר להרתעה, היא חייבת לכלול גביית מחיר מהיר וכואב גם מהמחבלים ומסביבתם הקרובה, וגם מהשאיפה הלאומית הכללית של ערביי יו"ש. הרס בתי מחבלים ובנייה יהודית משמעותית צריכים לבוא כתגובה מיידית לאחר כל פיגוע. כראוי למצב החמור, יש להכין מסלול משפטי והתיישבותי מהיר ומרתיע, כדי שהקשר בין הפיגוע לתגובה יהיה ניכר, מוחשי ומכאיב.

הפיגועים הרבים באזור חברון מצדיקים השתלטות צבאית מלאה על העיר חברון ועל קיני מרצחים כמו העיירות בני נעים ויטא. גם לרשות הפלשתינית יש נקודות רגישות, כלכליות ואחרות, שדרכן אפשר ללחוץ עליה ולהעניש אותה על פשעיה. בנייה מסיבית בהתיישבות והקמת יישובים חדשים היא ערך ציוני בפני עצמו, שבנוסף יסייע גם במאבק לבלימת מחירי הדיור וגם יגבה מחיר מרתיע משלטונות רמאללה.

4

אחרי כל זה, הפתרון השורשי לטרור הפלשתיני הוא אכן מדיני. כל עוד חזון המדינה הפלשתינית וגירוש היהודים אל הים משלהב את דמיונם, הערבים ימשיכו לנסות לרצוח בנו. כי כפי שאמרו כמה אנשים חכמים, לא הייאוש הוא שמביא אותם אל הטרור אלא התקווה. התקווה להעיף את היהודים קודם כול מיו"ש ואחר כך מארץ ישראל כולה.

אפשר לנהל את הסכסוך עוד שנים רבות ובינתיים לנקוט צעדים מרתיעים שיוציאו להם את החשק לרצוח יהודים. אבל הפתרון המלא והשורשי יבוא כשישראל תדע לשדר ביטחון בדרכה, לפרק את שלטון המחבלים, להחיל את ריבונותה על שטחי יו"ש, ולהבהיר לעולם כולו שמדינה פלשתינית לא תקום בין הירדן לים.

דור חדש של דיינים

חילוקי הדעות בוועדה לבחירת דיינים בין נציגי הזרמים והמפלגות השונות מעכבים שוב ושוב את בחירתם של דיינים חדשים. בינתיים בתי הדין עובדים בהרכב חסר, ואת המחיר משלם הציבור הזקוק לשירותיהם. במיוחד חמור המצב בבית הדין הרבני העליון, שם בעוד שבועיים יישארו רק שלושה דיינים: שני הרבנים הראשיים, שמכהנים גם בבית הדין בתוקף תפקידם, והרב אליעזר איגרא - הדיין הסרוג הראשון והמועמד היחיד שהצליח עד כה להשיג את הרוב המיוחס בוועדה שדרוש כדי להיבחר.

נציגי הציונות הדתית בוועדה נאבקים במוסכמה מקוממת למדי שנוצרה בשנים שבהן היה לחרדים רוב מוחלט בוועדה. על פי אותה מוסכמה מתגבש דיל שבמסגרתו כל פלג חרדי בוחר את הדיינים שהוא מעוניין למנות, ואילו נציגי הציונות הדתית מתמנים רק בהסכמת החרדים. כלומר, לחרדים יש זכות וטו על דיינים מהציונות הדתית שאינם לטעמם, ואילו לנציגים הסרוגים אין זכות וטו מקבילה על דיינים חרדים שאינם מקובלים עליהם.

המאבק בזכות הווטו החרדית הוא מוצדק, גם משום שחייבת להיות כאן הדדיות, וגם משום שיש להתנגד לפסילת דיינים ראויים רק בגלל פסיקות שנחשבות למקילות יותר מדי - כמו במקרה המפורסם של הדיין הרב אוריאל לביא. מי שפוסל דיין בגלל פסיקותיו, גורם לדיינים לחשוש ולהימנע מפסיקה על פי אמיתה של תורה כפי שהם מבינים אותה. זו גישה פסולה שאין להיכנע לה.

המאבקים הצודקים כשלעצמם לא צריכים להסיח את דעתנו מלברך על עצם התופעה של פריחת לימודי הדיינות והכשרת הדיינים בציונות הדתית. עד לפני כשלושים שנה כמעט שלא היו דיינים בוגרי ישיבות הציונות הדתית. מאז צמחו והתפתחו בתי מדרש רבים ומסלולים ללימודי דיינות, ומספר המוסמכים הראויים עולה לאין ערוך על מספר המשרות הפנויות במערכת בתי הדין. גם מי שאינם מכהנים כדיינים בפועל מוסיפים ברכה לציבור ולעולם התורה בידע הרחב שצברו, ורבים מהם מכהנים בבתי דין פרטיים לדיני ממונות.

מינויו של הדיין הסרוג הראשון לבית הדין הרבני העליון הוא ציון דרך בתולדות מגמת לימודי הדיינות בציונות הדתית. לפי הכמות והאיכות של בוגרי בתי המדרש לדיינות, יש להניח ולקוות שבעקבותיו יבואו עוד רבים.

לתגובות: [email protected]